"דרך חתחתים"

השבוע בבלוג ירדן מספרת על ההתמודדות עם שינויים ועל הפציעה שקפצה לבקר בחגים.

 
נפח האימונים המשיך לעלות ואיתו גם הצריכה הקלורית השתנתה. מתפריט אחד עברנו לשניים, תפריט אחד המותאם לאמצע שבוע ותפריט אחד המותאם לסוף שבוע מאחר ובמהלכו מתקיים אימון רכיבה ארוך של כ – 3 שעות וההוצאה הקלורית גבוהה יותר. למעשה כל העסק הזה הלך ונעשה מורכב. כבר לא היה מדובר רק בארוחות שבין האימונים אלא גם תוך כדי. הרי באימון ארוך לא מספיק למלא את המאגרים לפני כן אלא יש צורך בתמיכה תזונתית במהלך האימון מאחר ומאגרי הגליקוגן מתרוקנים במאמץ הנמשך למעלה משעה וחצי – שעתיים. אולם עליה בנפח האימונים אינה בהכרח עליה בכמות הקלוריות הנכנסות, בטח לא כאשר המטרה היא ירידה במשקל. אז מה עושים כשרעבים ? היה לי ברור שאני לא זזה מילימטר מהתפריט שהוגדר אפילו לא ביום חג (זיכרו שאמרתי את זה) ולכן חיפשתי אחר הנוסחא שתאפשר עמידה מלאה בתפריט. המורה שלי למתמטיקה בתיכון לימד אותנו שלפני שפותרים תרגיל עלינו "לתכנן מהלך" ולא עושים דברים כי רגילים אלא עושים דברים כי חשבנו עליהם. את צמד המילים הללו לקחתי איתי הלאה לחיים ומאז כל פעם לפני שאני יוצאת מהבית אני מתכננת מהלך המתאים לסדר היום. כך בעצם שילבתי את יחידת האימון בהתאם לזמני הארוחות בתפריט כך שלא יהיה רגע בו ארגיש רעבה. זה עבד מצוין ברמה שאכלתי בדיוק מה שכתוב, בזמן שכתוב עד כדי כך שכל הדפים ביומן אכילה נראו אותו דבר.

אבל אז הגיע חג הפסח, שכידוע לא מסתכם ביום אחד כמו חג שמחת תורה אלא מכה בנו פעמיים. נראה ששוב פעם מישהו מנסה להוציא אותי מהשגרה אבל רגע (!) לא כל כך מהר. חג זה עדיין לא סיבה למסיבה, אולי ביום הולדת. ובמקרה שלי גם זה מוטל בספק. יש כאלה שהיו "מנצלים" את המצב אבל מבחינתי אפשר היה להסתפק בטעימות בלבד. לעומת זאת ניצלתי את ימי החופש לטובת רכיבות ארוכות (דרך טובה לשרוף את ארוחת החג) וכך בעצם צלחתי את משוכת החגים.

הקילוגרמים המשיכו לרדת ונראה שהכל התקדם לפי התכנית אולם הרגל החלה לכאוב. שאלתי את עצמי מה עכשיו? חשבתי שהפציעה כבר מאחוריי. הייתי מוכנה לכל משוכה נוספת אבל רק לא לזה. בעצם אף אחד לא הבטיח לי שהדרך תהיה קלה, אבל כן היה אחד שהבטיח שהיא תהיה ארוכה. דיברתי עם ליאור והחלטנו לעשות צעד קטן לאחור ולחכות שארד עוד קצת במשקל עד שהעומס על המפרקים יהיה סביר ואוכל לחזור לרוץ בהדרגה. בינתיים המרנו את אימוני הריצה בהליכה על מנת לבצע פעילות עם אימפקט שתכין את הגוף לריצה בעתיד. כך למעשה המשכנו להתקדם צעד אחר צעד, שלב אחר שלב, בעדינות ועם הרבה סבלנות.

עוד שבוע, עוד חודש וכבר הגענו לירידה מצטברת של 4.4 ק"ג, 4.2% שומן, 15 ס"מ בהיקף המותן ו – 5 ס"מ בהיקף האגן. אני מודה שבחודש הזה לא ציפיתי לירידה משמעותית, אך התוצאות לימדו אותי לא לפחד משינויים גם כשהדרך מלאה בחתחתים.

איש לא יזיז לי את הגבינה

השבוע בבלוג ירדן מספרת כיצד התפריט הפך להיות חלק בלתי נפרד מהשגרה היומיומית

זהו, נגמרו התרוצים. קיבלתי את תכנית האימונים הראשונה, עשיתי קניות בסופר. יאללה מתחילים לעבוד. אבל רגע… איפה הטריינר ? (למי שלא מכיר, טריינר הינו אביזר המאפשר לרכוב על האופניים בזמן שהם נשארים נייחים). הפעם האחרונה שעליתי עליו היתה די מזמן, בדרך גם עברתי דירה, ומחר יש אימון. טוב. הבנתי שלפני שמתחילים אין ברירה אלא לחדש את הציוד, כי בכל זאת הענף המשיך להתפתח בזמן שאני התעסקתי בעניינים אחרים, ויותר מזה שעלי לתכנן את סדר היום מראש. עכשיו כבר אי אפשר לאכול מתי שיוצא, בין פגישות או בשתיים בלילה. עכשיו יש תפריט, יש זמני ארוחות ויש חובת דיווח. אז איך בכל זאת עושים את זה בשילוב עם הגשת תכניות לשידור כל שני וחמישי? לא פשוט אבל אפשרי.

בנוסף להחלטה לחזור לאימונים הייתי חייבת לקבל החלטה נוספת, לא פחות חשובה, והיא להציב גבולות. הרי ידעתי שללא שגרה קבועה זה פשוט לא ילך. כשהייתי קטנה אבא שלי תמיד היה אומר לי שלקום בבוקר זו החלטה ומאז הרבה יותר קל לי לעשות דברים. כך בעצם נכנסתי לשגרה של אימונים, ארוחות מסודרות ועבודה בשעות סבירות. ההכנות ליום הבא היו מתחילות כבר בערב של היום הקודם וכללו הכנת האוכל בציידנית, ציוד לאימון הבוקר וכמובן ללכת לישון מוקדם. בעצם שיניתי את כל אורח החיים שלי לצד עבודה במשרה מלאה. גם האימונים בחודש הראשון היו לא פשוטים בכלל. אולם נפח של 5 שעות שבועיות בעצימות נמוכה בכדי להחזיר לגוף את התחושה וכבר צצו להם כל מיני מכואבים קלים, שרירים תפוסים ובעיקר רגשות מעורבים. אמנם אומרים שלגוף יש זיכרון ולכן קיוויתי שלאט לאט הדברים יתחברו. סבלנות, רק התחלנו.
במהלך חודש מרץ נסעתי לחופשת סקי עם המשפחה. מצד אחד שמחתי אך מצד שני דאגתי שזה יפגע לי בשגרה, במיוחד בגלל שזו ההתחלה ואז הכי קל ללכת לאיבוד. אבל בחיים לא הכל שחור או לבן וסמכתי על ליאור ושון שיבנו לי תכנית, כל אחד בתחומו, שתאפשר לי לשמור עליה במסגרת המגבלות. עשיתי כמה בירורים על המקום ודיווחתי לצוות המקצועי. בהיבט של התזונה בנינו תפריט מיוחד לנסיעה בהתבסס על ההוצאה הקלורית היומית ואשר מתאים לזמני הארוחות בשטח. מבחינת אימונים לקחנו בחשבון את שעות הגלישה, כי בכל זאת סקי זה גם סוג של ספורט, ולהן הוספנו שעות ריצה והליכה במהלך החופשה. כך נסעתי לשבוע ימים בראש שקט מתוך ידיעה שאיש לא יזיז לי את הגבינה. חוץ מזה שגמישות מחשבתית אף פעם לא מזיקה. כשחזרתי לארץ נפגשתי עם שון וביצענו שקילה ומדידות. התוצאות היו משביעות רצון והראו ירידה של 2.1 ק"ג, 2.4% שומן, 6 ס"מ בהיקף המותן, 2 ס"מ בהיקף האגן. מכאן עשינו עוד קצת חידודים בתפריט והמשכתי קדימה בחיוך, רק שבפעם הבאה אזכור לא לקנות בגדים חדשים…

זה הכל עניין של החלטה

קמה שמעוני בת 25, סטודנטית לסיעוד

זה הכל עניין של החלטה אומרת “קמה”, סטודנטית בת 25 שהגיעה אלינו לקליניקה לפני חצי שנה

קמה מאז שהיא זוכרת את עצמה לא אהבה כל פעילות ספורטיבית, היא אומנם נרשמה לעשרות חדרי כושר אבל אף פעם לא ממש הצליחה לפקוד אותם על בסיס קבוע. תמיד היה איזה תירוץ שגרם לה לוותר על האימון. לפני שנה בחידוש המנוי החליטה לנקוט באסטרטגיה שונה "הפעם אני אתן לזה צאנס אמיתי" חשבה בליבה.

השיעור סטודיו הראשון אליו בחרה להיכנס היה אימון קיקבוקס, על  פניו חשבה כי אנרגית האגרוף בשילוב עם הפעילות האירובי תעשה לה טוב.

מסתבר שמה שנראה מבחוץ הוא לא כל כך פשוט מבפנים, קמה החזיקה מעמד בשיעור בדיוק חצי שעה, מותשת וכואבת היא נטשה את השיעור באמצע לאחר שלושים דקות, התסכול מהשיעור היה טראומתי עבורה ולקח לה שבוע להתאושש, להתרומם חזרה על הרגלים ולשוב לחדר הכושר. הפעם היא נכנסה עם טיפה חשש לשיעור אך ככל שהדקות חלפו היא התאהבה בספורט מלא האנרגיה הזה ומאז היא פשוט התמכרה. לשמחתה היא רכשה חברה בחדר הכושר מה שתרם לה למוטיבציה והתמדה טובה יותר באימונים. יחד הן משכו אחת את השניה גם בימים קשים. הימים חלפו ובהדרגה הסבל מהאימונים התחלף בסיפוק ואפילו בהנאה,  אבל לא ברור היה מדוע המשקל לא יורד. בתור מתאמנת שהחלה לפקוד את חדר הכושר על בסיס קבוע היא שמה לב לבחורה שקטה המתאמנת בהתמדה, אשר משבוע לשבוע השילה מגופה קילוגרמים רבים. כעת היה לה ברור שמשהו בתוכנית שלה אינו כשורה. לא יתכן שהיא כבר כמעט שנה בחדר כושר ואין תוצאות ולכן החליטה לעשות משהו בנידון, היא פנתה למאמן של אותה בחורה – – שירן גליק והחליטה לשכור את שירותיו בכדי להגשים את חלומה.

כבר באימונים הראשונים שירן גילה לה את הסוד: "את חייבת לקבל יעוץ ומעקב תזונתי אצל שון".  הוא אמר, "לא מספיק לבצע אימוני כוח ואימונים אירובים, ללא שינוי תזונתי לא תגיעי לתוצאה המובטחת". עם המטען הזה קמה חזרה הביתה, הרימה טלפון לאורית ותיאמה פגישה לעוד כשבועים. "לקליניקה אני חייבת להודות נכנסתי בחשש" אומרת קמה, מסתבר שאחי מכיר את שון ואף מטופל אצלו והוא הכין אותי שזה שמסגרת תזונתית עלולה להיות לי קשה, ושירן אמר שלמי שאין כלל הרגלי תזונה נכונים זה נראה כמהפך", אבל כאמור הוא המליץ בחום. קמה החליטה: "אם אני רוצה שינוי, אני מוכנה לעשות לראשונה את המאמץ."

קבלת הפנים שקיבלה בכניסת לקליניקה היתה שונה לחלוטין ממה שציפתה החל מהחיוך בכניסה ועד לקבלת פנים לבבית של שון בכניסה למשרדו, "חששתי מביקורת שלו על יומני האכילה שלי, ברור היה לו שאני לא מודעת למה הם הרגלי אכילה נכונים ובשונה מתזונאים אחרים שהכרתי בעבר, הוא לא שפט אותי ולא ביקר את המצב הראשוני בו הגעתי אליו. הוא נתן לי תחושה כל כך נעימה, הבושה שהיתה לי נעלמה לחלוטין,  לא ידעתי למה אני נכנסת אבל מיד הרגשתי שהגעתי למקום הנכון".

התאריך היה 26 ליוני 2011, נכנסתי לקליניקה במשקל 90 קילוגרם,ועם 33.4% שומן, היתה זו תקופת הבחינות בלימודים וקמה חששה שלא תוכל לעמוד בדרישות, "ראיתי אותו עושה חישובים ונלחצתי חשבתי בליבי שזה קצת יותר ממה שאני מסוגלת, אבל מיד הוא הסביר שהתפריט בהתחלה הוא מדוייק יותר והולך ומשתחרר ככל שמתקדמים בתהליך"

"לשמחתי ההורים שלי תומכים בי מאד – אמא לא נתנה לי לוותר, היא אמרה לי שאין מצב שאת לא מתחילה את התהליך ונותנת את כולך על מנת להצליח. בבית עזרו לי מאד בתקופה הראשונה, החל מהקניות שהתפריט דרש ועד לבישול עצמו. מאותה נקודה זה פשוט זרם, חשתי רעב קל רק בהתחלה עד שהסתגלתי לתפריט אבל מה שמאד חיזק אותי בשלב הזה היה הביקור אצל שון לאחר כשלושה שבועות".

"בהתחלה עברנו על יומני האכילה המדוקדקים שלי, כן רשמתי כל פיפס שהכנסתי לפה..ואז הגיע החלק הקריטי – המדידות, לא היתה מאושרת ממני לגלות שהשלתי ממשקלי 3.4 קילוגרם, יותר מזה – הצלחתי להיפטר מ- 3% שומן, וואוו משהו פה עובד. לבית כבר חזרתי בדילוגים, זה נתן לי פוש להמשיך ולהתמיד. הרגשתי שלראשונה גיליתי את הסוד.

משם הדרך למטה פשוט נסללה עבורי, היתה זו תקופת החופשה מהלימודים, הקפדתי לפקוד את חדר הכושר בתכיפות, לא חשתי בפיתויים ונצמדתי לתפריט ששון בנה לי. בפגישה השניה שוב השלתי 3.9 קילו מגופי וכמעט 2% שומן. התחלתי לקבל תגובות מהחברים שלי, מהמשפחה שלי מה שעורר את המוטיבציה שלי להמשיך ולפעול בדרך הזו.

היום לאחר חצי שנה אצל שון אני כבר שוקלת 70 קילו  וירדתי ל- 26% שומן.  אני עוברת ומסתכלת על התמונות שלי בתחילת התהליך ועל התמונות היום ואני מחייכת מגאווה, כן עשיתי את זה.

בכל תקופת התהליך לא חשתי קושי, דווקא היום כשחזרנו לספסל הלימודים אני נאבקת בפיתויים, אני רואה את חברותי מנשנשות מידי פעם חטיפים או כריכים שלא נמצאים אצלי בתפריט ולא תמיד קל לי להחזיק את עצמי אך משתדלת למצוא פתרונות לתפריט בקמפוס. בנינו יחד תפריטים למסעדות ולאירועים מיוחדים ויש לי את הכלים להתמודד עם כל מיני מצבים. היום כשאנחנו מתחילים להתקרב לשלב השמירה על המשקל, אנו עובדים יותר על מתי אני צריכה לשמור ומתי לשחרר באוכל.  למדתי לאהוב את הגוף שלי ולדעת לפרגן לו, באוכל ובספורט. התמכרתי לפעילות גופנית, אני לא רואה את עצמי חיה ללא זה, ובסופו של דבר בדיוק כמו ששון בדרכו המיוחדת דבר על שילוש קדוש: תזונה, פעילות גופנית ושינוי מנטאלי. כשהכל עובד יחד התוצאות מדברות בעד עצמן".

 

"תודה רבה שון על הליווי המקצועי, הצלחנו!"

כל ההתחלות קשות

השבוע בבלוג ירדן מספרת על השלבים הראשונים לאחר ההחלטה לחזור, מה שבטוח הדרך ארוכה.

מאד התרגשתי לקראת הפגישה הראשונה עם ליאור, אך יותר מזה העסיקה אותי המחשבה איך הוא יגיב כשיראה שכל כך השתנתי. מלבד השעון ומשקפי השמש לא נשאר שום זכר חיצוני למראה הספורטיבי. להפתעתי ליאור לא התרגש דווקא להפך, ראה בכך אתגר גדול יותר. החלפנו קצת זכרונות וניגשנו לעניין. לשנינו היה ברור שלצד המטרות המקצועיות ישנה מטרה נוספת, והיא הירידה במשקל. אולם הגיוני שעם החזרה לשגרת האימונים המשקל יחל לרדת באופן טבעי אך עדיין הגוף שלי לא היה רגיל להתאמן במשקל גבוה מכפי שהיה בעבר והעומס עשוי להיות גדול מידי. לכן בשלב ראשון ליאור חיבר אותי לשון פורטל, התזונאי של הקבוצה.

לרגע עברה בי המחשבה שאולי החלום לא כל כך רחוק מכפי שחשבתי, הרי מאמן יש… תזונאי יש… אז מה הלאה ? אבל עוד לפני שהספקתי לומר משהו ליאור הקדים ואמר שמדובר בתהליך איטי וארוך שידרוש מאיתנו לגלות הרבה סבלנות במיוחד כשאני שואפת להגיע רחוק. הסכמתי, ניסיון העבר לימד אותי שככל שאתה רואה תוצאות מהר יותר כך הסיכוי להגיע לגבהים חדשים קטן יותר. עם הזמן לומדים להתבסס על תחושות אישיות ולכן הבטחתי לעצמי שהפעם אהיה מאד קשובה לגוף ואתקדם בקצב שהוא יאפשר. אחרי 3 שנים שלא התאמנתי כלל היינו חייבים לבנות את הבסיס מההתחלה.

החזרה לכושר היתה דרך ריצה ורכיבה בלבד, מאחר ולהכנס למים במשקל הנוכחי לא היתה אופציה מבחינתי, אך ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאחזור גם לשחות וכבר חיכיתי לקבל את תכנית האימונים הראשונה. מיד לאחר מכן התקשרתי לשון וקבענו פגישה. הפעם חששתי יותר כי לא זכרתי מתי הפעם האחרונה שנשקלתי. למעשה רק כשאתה מגיע לפגישה עם תזונאי אתה מקבל את כל האמת בפנים. שקילה, אחוזי שומן, היקפים ובנינו עדיף היה להסתפק בזה. בתחילת הפגישה סיפרתי לשון על הרקע שלי בתור ספורטאית ולאן פניי מועדות היום. בטרם השקילה היה ברור שצריך להוריד כמה ק"ג טובים ולהכין את הגוף לפעילות גופנית עוד הרבה לפני שמגדירים מטרות ספציפיות. כנראה שלא סתם אומרים שכל ההתחלות קשות אבל בכדי להתקדם צריך להתחיל מנקודה כלשהי. שון ביצע סדרת מדדים והעלה את כל הנתונים על טבלה מאד מפורטת שכללה גם את היקף שעות האימון והוצאה קלורית שבועית, ועל סמך כל אלו יחד הרכיב עבורי את התפריט הראשון שהיה בנוי מ – 1570 קלריות נכנסות ליום. בנוסף קיבלתי כלים שסייעו לי לעמוד בתפריט בצורה מייטבית והיה עליי לנהל יומן אכילה במשך השבועיים הראשונים בכדי שנוכל להסיק מסקנות להמשך. אפשר לומר שבמקום בו הסתיימה הפגישה הראשונה, השינוי למעשה התחיל. המשקל מבחינתי אף פעם לא היה המטרה עצמה אלא אמצעי להשגת המטרות והאמנתי שעם תכנית אימונים מקצועית ותפריט תזונה מבוקר אני על הגל !

"אם יש לך חלום אל תיתן לו ללכת… לך אחריו כל הדרך"

ירדן הר לב, 24, ספורטאית, צעדה אלינו לקליניקה לפני שנה בתאריך 27.2.11.

אנחנו מאד גאים להיות חלק מההתפתחות של ירדן כספורטאית ושמחים לחלוק איתכם את הסיפור המרתק שלה.

מאז ומתמיד אהבתי ספורט ואהבת ילדותי היתה דווקא כדורסל. בכל היסודי שיחקתי בקבוצת בנים כי לא היתה קבוצת בנות בהוד השרון, העיר בה גדלתי. אחרי שנתיים ששיחקתי ברעננה, הצלחנו לגייס מספיק בנות והקמנו את קבוצת הבנות הראשונה בעיר. שם שיחקתי עד הגיוס ליחידת ההסרטה של חיל האויר. בשנה הראשונה של השירות לא עסקתי כלל בפעילות גופנית והטבע כהרגלו עשה את שלו. אבא שלי שגם עוסק בספורט החל ממשבר גיל ה 40 נכנס הביתה ביום קיץ בהיר עם אופניים בעלות גלגלים דקים בדיוק כמו שרואים בטלויזיה והכריז שיש לו שיגעון חדש. אני בתגובה שלכאורה אופיינית לילדה בת 4 אמרתי לו : "אבא, תקנה לי אופניים".

אז עוד לא ידעתי שמדובר בתחביב יקר אבל דבר אחד היה ברור – שעד הצהריים בסלון יעמדו שני זוגות אופניים. וכך היה. השבתות הפכו לזמן איכות של אב ובת חובבי ספורט ובכל שבוע יצאנו לרכיבה משותפת באזור אחר בארץ. נדבקתי בחיידק. הבנתי שאני רוצה להתאמן בצורה רצינית וחברנו יחד לקבוצת טריאתלון. הכל היה מאד חדש והרגשתי שגיליתי עולם. עד אז הייתי רגילה למסגרת אימונים קבוצתית שונה לגמרי. לאט לאט מספר השעות עלה, ומפקדיי הנדיבים בצבא אפשרו לי להתאמן גם פעמיים ביום. עם האימונים גם המשקל החל לרדת אף מתחת למה שאני זוכרת בתור ילדה. האימונים הראשונים כללו רק ריצה ורכיבה אבל איכשהו במאי 2007 מצאתי את עצמי על קו הזינוק בטריאתלון נשים למרות שלא שחיתי מכיתה ה'. היה קשה, מאתגר ובעיקר פתח את התאבון. תוך כדי השירות הצבאי התחרתי בתחרויות קצרות מכל הסוגים. יום לאחר השחרור התחלתי לעבוד כמפיקת פוסט בטלויזיה לצד שגרת אימונים מאד אינטסיבית ולמרות שנהנתי משני העולמות, השילוב בין השניים לא היה ריאלי. הספיק לי להפסיד אימון אחד בגלל בלת"ם בעבודה כדי להבין שאם יש לי חלום אני לא אתן לו ללכת. החלטתי להקשיב ללב והפסקתי לעבוד במטרה להשקיע באימונים בצורה מייטבית. אהבתי את הסטטוס החדש בעיקר בשל העובדה שיכולתי לאפשר לעצמי את אותם שלושה מרכיבים שספורטאי מקצוען צריך בכדי להצליח – אימונים, תזונה והתאוששות.

עוד יום, עוד שבוע, עוד אימון וכך לפני כמעט 4 שנים הייתי בדרך להגשים את החלום. להתחרות בליגת המכללות בארה"ב. המשכתי להתאמן באדיקות, הגעתי להישגים וקיבלתי מלגת ספורט באוניברסיטה בסן פרנסיסקו. לאחר קבלת המלגה הדבר הנכון היה זה להתמקד בריצה על מנת לשפר את ההשיגים במרחקים הארוכים. לצערי תקופת המיקוד היתה קצרה משצפיתי עקב פציעה בקרסול ימין ובמאי 2008, באליפות ישראל ב – 5 ק"מ רצתי בפעם האחרונה. ידעתי שהחלטה לבצע ניתוח תעמיד את הנסיעה שלי לארה"ב בסימן שאלה, אבל אחרי שנה של ניסיונות לאבחן מה מקור הכאב לא היה מנוס מלטפל בבעיה אחת ולתמיד. נותחתי. השיקום האינטנסיבי ארך כ- 8 חודשים, והוא הוכתר כהצלחה. אולם בתקופה שלא התאמנתי התמסרתי טוטאלית לעולם המדיה למרות שעדיין היתה בי התקווה לחזור למסלול.

גם כאשר הרגל השתקמה, לא יכולתי להתאמן סדיר לצד הקרירה החדשה. במשך 3 שנים עבדתי מסביב לשעון, ללא שינה וללא ארוחות מסודרות ובלי להרגיש עליתי 20 ק"ג.

החלום נראה רחוק מתמיד והמחשבה לחזור לשגרת האימונים קמה איתי כל בוקר והלכה איתי לישון כל לילה. ואז, יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מליאור זך מאור, שעד אותה שיחה הפעם אחרונה שדיברנו היתה בטיפוס למכתש הגדול בשלהי 2008, ומאותו רגע הכל השתנה. ליאור החזיר לי את החלום. הרגשתי שיש פה הזדמנות ושיחד נוכל להגיע רחוק מאי פעם. נפגשנו, דיברנו ויצאנו לדרך.

מה היה השלב הראשון? בפוסט הבא.