ארכיון
מים רבים זרמו בירדן
אם יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור ישנם שלושה דברים שהייתי רוצה שיקרו דווקא בתקופת ילדותי. לגדל כלב, לדבר אנגלית שפת אם ולשחות בקבוצת שחיה. המשותף לשלושתם הוא שככל שנחשפים אליהם בגיל צעיר יותר כך הלמידה קלה יותר. אף הפעם לא מאוחר מכדי ללמוד אבל כאן נכנסת השאלה לאן אתה שואף להגיע?
בתור ילדה מאד אהבתי לשחות וביליתי בבריכה לעיתים קרובות. אף פעם לא שחיתי בקבוצה מסודרת. לא פעם אמרו להורים שלי שיש לי פוטנציאל ושכדאי שאצטרף לקבוצת שחיה בקאנטרי. אני העדפתי לשחק כדורסל. אחרי 12 שנים כשהתחלתי להתאמן בטריאתלון קצת הצטערתי על כך. שחיה זה לא דבר ששוכחים אך לטכניקה יש השפעה ניכרת על ההתקדמות בהמשך. בדיעבד, כנראה שהייתי צריכה להסתובב עם פולי (מצוף המונח בין הרגליים במטרה לבודד עבודת הידיים) בין הרגליים במקום עם כדור כתום ביד.
בתקופת האימונים הראשונה השחיה היתה עקב אכילס שלי מבין שלושת התחומים. הפער בינהם היה כה גדול עד כדי שהצטרפתי לקבוצת שחיה בה כל אחד מהשחיינים היה מחצית מגילי וביליתי במים 5 פעמים בשבוע. לא קל. לשפר יכולת שחיה בגיל מבוגר זה תהליך ארוך ומייגע. בהתחלה לא נהנתי ואפילו די סבלתי. עם הזמן ראיתי גרף שיפור והצלחתי להנות במידה מסויימת. מים רבים זרמו מאז בירדן (תרתי משמע) ובתקופת האימונים השניה נראה שהכל עומד להתחיל מהתחלה. רק שהפעם אני כבר יודעת כמה זה קשה לשפר כל שניה במאה מטר חתירה.
אימון שחיה בשבילי זו התמודדות מנטלית יותר מאשר פיזית. לא משנה אם מדובר באימון טכניקה, טמפו או נפח. אימון שחיה זה אימון שחיה.
באופן כללי אני מאד מאמינה בלשפר את החולשות ולא רק לשים דגש על החוזקות. זה נכון שהשחיה מהווה חלק קטן בתחרות אך עדיין יש לה השפעה על התוצאה הסופית.
אחרי שהשלתי מגופי11 ק"ג הגיע הזמן להכנס למים ולהתחיל לעבוד. הבגד ים מלפני 4 שנים סוף סוף עולה עלי אבל לרגל המאורע קניתי אחד חדש. חודש אוגוסט היה עיתוי מצוין מהרבה בחינות. הקבוצה היתה בתקופת המעבר אחרי תחרויות איש הברזל של הקיץ ועיקר הדגש היה על טכניקה. שני אימוני שחיה בשבוע. כניסה רכה. לאט לאט דברים התחילו להתחבר ותחושת המים נעשתה מוכרת.
בסוף החודש התקיימה סדנת מים פתוחים (מקור מים פתוח כגון ים, אגם וכדומה) בשדות ים. האימון "האהוב עלי” בלשון המעטה. במהלך העונה רוב אימוני השחייה מתבצעים בבריכה בעוד שהתחרות עצמה מתקיימת בים. לרובנו יש פער בין יכולת השחיה בבריכה לבין יכולת השחיה במים פתוחים ולכן חשוב לקיים גם אימונים כאלה. בדרך לאימון היו לי פרפרים בבטן וקיוויתי שהים יהיה נוח. הים היה קצת גבוה וזה לא מנע מאיתנו להכנס פנימה ולתרגל זינוק, ניווט, דראפטינג (שחיה בדבוקה) וחוזר חלילה. שלושה אלמנטים משמעותיים בתחרות. אני מודה שלא כל כך ידעתי איך לאכול את האימון הזה. שלא לדבר על לאכול באימון עצמו. בכל זאת הפעם האחרונה ששחיתי בים היתה די מזמן וכל גל העיף אותי כמעט עד החוף. העיקר שעבר. באימון הבא יהיה יותר טוב. כמו כל דבר זה לוקח זמן עד שמתרגלים.
אימוני השחיה נתנו לי עוד מוטיבציה להמשיך לחדד את המשקל והתוצאות בהתאם. אחרי חודש של 17 שעות אימון שבועיות כבר הורדתי 14.3 ק"ג, 16.9% שומן, 24 ס"מ בהיקף המותן ו 13 ס"מ בהיקף האגן. זהו, הקיץ נגמר. סיימתי לעבוד. עכשיו אפשר להתרכז בדבר האמיתי. חופשה קצרה בטוסקנה וחוזרים…
חצי המרתון הראשון שלי
שאני ארוץ???
או בעצם איך הכל התחיל..
כמו שכבר סיפרתי לכם בעבר, תהליך ההרזיה שלי היה שילוב בין תזונה נכונה וספורט. התחלתי לקחת אימוני כושר אישים עם שירן ולאחר חודש וחצי של אימונים התחלנו לשלב את המסילה. ההתחלה היתה רכה, שלוש דקות על מהירות נמוכה בין סט לסט, לאחר מכן חמש דקות על מהירות קצת יותר גבוהה בשילוב הליכה, כאינטרוולים בשעת האירובי של יום שבת. חשבתי שבזה סיימתי את ההתקדמות שלי בעולם הריצה ועד לשלב הזה זה בהחלט היה מספיק עבורי..
יום בהיר אחד נתבקשתי לנסות לרוץ חצי שעה ברצף. חשבתי לעצמי שאין סיכוי שאני עושה דבר כזה, כי הרי אני האדם שהכי שונא לרוץ בעולם. אני אדם שעד לפני בערך חצי שנה שנא לעסוק בכל פעילות גופנית שהיא. אני התלמידה שקיבלה אישור להליכה במקום ריצת 2000 בבגרות בספורט. בכל זאת ניסיתי..
מיותר לציין שהצלחתי ורצתי חצי שעה ברצף, משהו כמו 4.5 ק"מ. מאותו הרגע לא עצרתי. כל שבוע הגדלתי שוב ושוב את המרחק ואף את המהירות, והורדתי את הדופק עוד ועוד. התחלתי ליהנות מהריצה. תחושת הסיפוק שחשתי לאחר שהשלמתי עוד קילומטר אחד יותר הייתה ממכרת. בסופו של דבר הגעתי ל-10 ק"מ, ובאותו יום ידעתי-התאהבתי בריצה.
.
ההחלטה לרוץ חצי מרתון הגיעה מתוך נפילת מוטיבציה וצורך במטרה חדשה מעבר לירידה במשקל והבריאות. ההחלטה לרוץ חצי מרתון במרתון ג'ילט תל-אביב הגיעה אחרי שחבר ילדות מהקיבוץ סיפר לי שהוא מתכונן לרוץ את המרתון המלא באותה הזדמנות. זה היה בערך שלושה חודשים לפני התחרות עצמה, וחשבתי לעצמי-למה לא? למה שלא אנסה? מקסימום, במקרה הכי גרוע, לא אצליח ואמשיך להתאמן עד לחצי המרתון הבא שיבוא בדרכי.
אחרי התייעצות עם ההורים (שהביאו תמיכה מלאה), ואחרי שיחה עם שון בנושא, החלטנו כולנו יחד שנלך על זה. בכל הכוח. כל שגרת האימונים שלי השתנתה בבת אחת. משתיים-שלוש ריצות חופשיות ולא מחייבות בשבוע עברתי לתכנית קפדנית של ארבע ריצות שבועיות, בתוכן ריצת סיבולת ארוכה וריצת פארטלק מאתגרת ואהובה עליי במיוחד (פארטלק=משחקי מהירויות). בשבוע הראשון של האימונים החדשים הרגשתי נהדר. הגוף שלי הלך איתי, לא כאב לי כלום ואפילו לא הרגשתי עייפות חריגה. בשבוע השני כבר יכולתי להרגיש את שרירי הרגליים פותחים במחאה נגד הריצות, שבאותה תקופה באו לאחר יום שלם של עמידה על הרגליים במיון. בשבוע השלישי הצטרף אליהם גם הגב. באופן מפתיע-הדבר היחידי שלא הפריע לי הייתה הנשימה. והמשכתי לרוץ, ומלבד שתי ריצות לא החסרתי אפילו מטר, ואפילו כשחליתי, היה נראה שהגוף שלי ממהר להחלים כדי לחזור לרוץ ובתוך שלושה ימים הבראתי לגמרי (בשבילי-זה מאוד מהיר). בשלב מסוים עזבתי את ההליכון לטובת ריצות בחוץ-שהתגלו כקלות יותר מבחינה מנטלית, אבל קשות יותר מבחינה פיזית. צריך לסחוב חגורת ריצה עם מים שמכבידה מעט, צריך לקחת ג'לים, צריך להתמודד עם הקור וגם השרירים עובדים אחרת. גילתי גם, שבניגוד למה שחשבתי, ריצה זה לא רק לנעול נעליים ולצאת. יש נעליים טובות יותר ופחות, תזונה מתאימה יותר ומתאימה פחות, ואפילו שעות טובות יותר לריצה. נפרש בפניי עולם חדש ומאתגר שאי אפשר לא לרצות לקחת בו חלק.
גם מבחינת מראה הגוף התחלתי להרגיש ולראות את השינויים שעשתה הריצה-הגוף, ובעיקר הרגליים, התעצב בצורה אחרת, המשקל המשיך לרדת על אף התוספת בתזונה, והגעתי למשקל 67.7 ק"ג (!!!). התחלתי להרגיש קלילה יותר בריצה, והמהירויות גדלו. תחושת הסיפוק מההצלחות הייתה משאב כל-כך גדול שהיא הספיקה גם לימים הפחות טובים. בכל פעם שחשבתי שזהו-הגעתי לשיא היכולת ובשלב זה הגוף שלי בטח יעצור, הפתעתי את עצמי מחדש והתקדמתי עוד שלב.
אחרי 12 שבועות של ריצות אינטנסיביות אינסוף וחוויה מדהימה ששינתה אותי-שוב-מקצה לקצה, מגיע הרגע הגדול-חצי מרתון ת"א 2012.
פרפרים בבטן-יש. התרגשות-יש. קילומטראז' ברגליים-יש. אני מוכנה לדרך.
שבוע 0 – על קו הזינוק
ביי-ביי חיים טובים
נתחיל מהסוף. אחרי הפגישה עם הדר, התזונאית שמלווה את סדנאת שון-פורטל, בן-זוגי כבר בבית מוכן עם טקס ארוחת הערב שלנו. סלט ירקות עשיר, טחינה גולמית משומשום מלא, ברוקולי מוקפץ עם פטריות וצנוברים, לחם שיפון ארטיזני, גבינת תום ויין לבן בכוסות. אוכל בריא ואיכותי.
וגם עתיר קלוריות.
אני מסתכלת על גבינת התום, ואחר נזכרת בהבהוב צג המשקל שעה לפני כן. לה ולי אותם אחוזי שומן בגוף. ביי-ביי גבינת עזים משובחת ערבה לחך (480 קל' למאה גרם), אני מוחה דמעה מתגנבת.
ביי-ביי כוס יין, אורחת קבועה בארוחות הערב (120 קל' לגביע).
הפגישה עם הדר
הדר מקבלת אותי בחיוך נעים ובחמימות. אנחנו מתחילות בשיחת הכרות. חשוב לה להכיר את הרקע שלי, לדעת מה אני אוהבת, מה מניע אותי ומה מלחיץ אותי. אין בעיה לשבור את הקרח, הוא מעולם לא היה. האינטראקציה עם מי שהולכת ללוות אותי בחודשים הקרובים מאוד חשובה. אני מרגישה מספיק בנח לדבר על העבר שלי, ניסיוני בעולם הדיאטות (לא מדי, אבל קיצוני), האכזבות, ההתרגשויות, הציפיות.
מה זה עושה לך להביט על המשקל ולדעת כמה את שוקלת (לא נעים. כאילו זה גוף של מישהי אחרת. לא שייך לי).
מה זה עושה לך להימדד בסרט תפירה (עם זה אני בסדר. נח לי עם הגוף שלי כלפיי חוץ. אני חולפת במהירות על פני מראות).
מה עושה לך להיות עם תפריט קבוע ומדוד (מלחיץ. איך אני אזכור מה לאכול ומתי וצריך להתארגן מראש והאם זה בכלל ישביע אותי? וגם מה, כל יום אותו הדבר?).
הדר עדיין מחייכת ותומכת. היא מכבדת את אורח החיים שלי ומתאימה את התפריט להרגלי היום-יום. צהריים אני אוכלת בחוץ. בבוקר אני רעבה יותר. ובנוסף, העמדתי לה לא מעט אתגרים. אני צמחונית, נמנעת עד כמה שאפשר מחלב בקר (וחלב עזים הוא שמן..), אוהבת קפה (ולכל קפה יש עוגייה, ממש כמו סיר ומכסה), אוהבת מוזלי (לפחות בסופ"ש), לא מתלהבת מטופו וממוצרים מעובדים, לא אוכלת לחם קל.
כל אלו, והדר מצליחה להתאים לי תפריט שבו שתינו מרוצות (חשוב – להוסיף חלבון, להוריד שומן). שלושה ימים אחרי פגישתנו אני יכולה גם לומר שהוא בר-השגה ומכבד את צרכיי.
הדר ואני קובעות יעדים.
היא מבררת איתי – איזה משקל יגרום לי להרגיש בנח? מתי בפעם האחרונה הייתי במשקל הזה? איזה משקל יכול להיות ריאלי? איך אני מרגישה לגבי התהליך עצמו? כמה מחויבת אני יכולה להיות? ואנו קובעות יחד ש-10 ק"ג זו תהיה משימה לא קלה אבל אפשרית, ועם שלבי "פלאטו" שיבואו (והיי, עוד מעט פסח…) אנו סוגרות על חצי שנה (בלב אני חושבת – תתחייבי לפחות, תשאפי ליותר. כך אני גם מונעת בקריירה שלי…).
קצת על עצמי
אז קוראים לי יפעת ואני מעוניינת לא רק להוריד במשקל, אלא גם אחת ולתמיד לסגור את הפינה הזו שנקראת "דיאטה" ולשמור על מה שאשיג. שתבינו, בדמיון שלי אני כוסית-על (גם קצת יותר גבוהה) וחטובה. אני קלילה ומלאת אנרגיה שרצה כל היום ממקום למקום.
הבעיה היא שחנויות הבוטיק לא מיישרות איתי קו, ובפעמים האחרונות נתקלתי במבטי ביקורת מלוכסנים מצד מוכרניות שדופות שהנהנו לעברי "לא בטוח שיש לנו את המידה שלך" (ואכן לא היתה כזו…). בחיים האמתיים אני שונאת שמצלמים אותי כי אני מרגישה שזה לא הגוף שלי, כי לא יכול להיות שהישבן שלי ממש בגודל הזה ובזווית מסוימת הבטן שלי לא שטוחה כפי שחשבתי. בחיים האמתיים אני מתנשפת בעליות תלולות. בחיים האמתיים יש לי כבר ארבעה חודשים מנוי לחדר-כושר מפואר ממש ליד הבית, אבל לא ביקרתי בו אפילו פעם אחת.
כל זה הולך להשתנות.
אני לא קרבן אופנה, אין לי דמות של דוגמנית-על בראש שכמוה אני רוצה להידמות. אני רוצה להתלבש כמו שבא לי ומתאים לי לאופי ולא כפי שמחמיא לי לגזרה ולקימורים. אני רוצה להיות בכושר, גם מנטלי. אני באה ממקום שמכבד אותי ואת מי שאני. עשיתי שינויים בשנתיים האחרונות בתזונה שלי ועכשיו אני באה ל"טוויסט" הנוסף, לקבל כלים ובעיקר הבנה על מה שנכון ומתאים לי ומה שפחות. כי בסופו של דבר זה הכל מתמטיקה ו"סטייט-אוף-מיינד".
נדמה לי שאני מייצגת לפחות רבע מהנשים בישראל. מעולם לא החשבתי את עצמי לשמנה, מעולם לא היו לי בעיות עם המין השני בעקבות גזרתי, גם אם ברור לי שאינני "דחלילית". אני מעוניינת לרדת במשקל ולתמיד כי אני מעוניינת באורח חיים בריא, מאוזן ונכון יותר וכי אני מכבדת את הגוף שלי. בית הנשמה שלי.
גם אני, ממש כמוך, מתחילה את היום שלי מוקדם בבוקר ואצה רצה ממקום למקום. לטענתי, אין לי זמן להתעסק באוכל, לבשל לעצמי ולחפש בתפריטים שבחוץ מה יכול להתאים לי, וסלט כל יום זה מצ'עמם. אני שונאת להיות רעבה ושונאת להיות בהימנעות. אני מבלה שעתיים וחצי ביום על הכביש ולמעט פעמיים בשבוע שבהם אני מתעמלת בפילאטיס מכשירים, אין הרבה ספורט בחיי (אני עייפה!).
אני נהנית מאוכל איכותי שיש בו השקעה והשראה. אוכל בשבילי זה בילוי חברתי. בית-קפה זה דבר שבשגרה. ובגלל כל אלו התחברתי לקבוצה של שון-פורטל. כי בתוך ה"אני מאמין" שלהם אוכל הוא הנאה ובילוי ולא רק אכילה כדי לחיות. התחברתי לקבוצה כי מצאתי שם אנשים שמבינים את המקומות בהם אני מצליחה פחות וכי התרשמתי שיש להם בדיוק על זה מה ללמד אותי.
באתי לעשות סדר בבלאגן. אתם מוזמנים להתלוות.
|
בטור השבועי אביא את הטיפים האחרונים מהדר ושון, אספר על ההתמודדות האמיתית ויחד נעבור כל שלב בעיתו.
על איתותים מטרידים ונחישות מנצחת
השבוע נזכרתי בשוער נבחרת ספרד סנטיאגו קניזרס. הוא היה השוער הראשון של נבחרת ספרד והיה אמור לשחק במונדיאל של 2002.
מספר ימים לפני תחילת המונדיאל הוא נפצע במקלחת מבקבוק אפטר שייב. את המונדיאל הוא ראה מהספסל.
נזכרתי בו כי זה מה שקרה לי השבוע. בקטן, לא מונדיאל אבל אירוע מאוד מאוד משמעותי עבורי. מרוץ רעננה.
כמי שרזה קרוב ל – 40 קילו, מרוץ רעננה הוא מרוץ המסמל את ההצלחה שלי, את השמירה על ההישג, את ההוכחה לכך שאני שומר נכון על המשקל ועוד ועוד סיבות בגללן אני מתכונן למרוץ רעננה בנחישות ותוך רצון להשיג תוצאה טובה משהו בסביבות ה – 55 דקות ומטה. זה היה היעד שלי השנה.
שון בנה לי תוכנית אימונים תוך הגדרת מטרות ברורה. הכל עבד מצוין עד לשבת האחרונה לפני המרוץ. בשבת לפני המרוץ אני רץ את המסלול של המרוץ כדי "להרגיש" אותו. המרוץ הוא לא פשוט כי הוא כולל 5 עליות חלקן ארוכות וחלקן קצרות ותלולות.
רצתי והרגשתי מצוין. עד לק"מ ה -7 ואז זה קרה. נתפס לי שריר התאומים ברגל ימין. את יתרת המסלול עד לסיומו עשיתי בהליכה. מעבר לשריר הדואב, ההרגשה של פיספוס, של אולי לוותר על המרוץ, של איך אצליח להגיע לתוצאה שרציתי להשיג.
דקה לפני גיל 55 אני מתחיל להרגיש את הגוף מתחיל לאותת לי שקשה לו, שצריך להתחיל לעשות התאמות. שמה שהיה לפני שנה כנראה לא יהיה השנה. כמי שעוסק בספורט אני מתקשה לתאר את תחושת העלבון שחוויתי מכך שהגוף מתחיל לזייף.
התלבטתי האם לפרוש מהמרוץ ובמידה ואשתתף האם אצליח לסיים אותו. התחלתי למרוח קרמים לטיפול בשריר התפוס ולקחת כדורי מגנזיום בתקווה שעד יום שישי העניינים יסתדרו. הפחתתי את קצב האימונים ובשבוע האחרון התאמנתי בצורה לא סדירה. החלטתי לרוץ אבל אם קודם שמתי לי יעד של 55 דקות עכשיו היו לי יעדים חדשים:
הראשון לסיים את המרוץ כשאני רץ ולא מדדה לקו הסיום
השני, אם אפשר, לסיים אותו בתוך שעה.
היום התקיים המרוץ. אני מגיע כשעה לפני, לקחת חולצה, מספר ולעשות חימום ומתיחות. בניגוד לפעמים קודמות בהם הגעתי בוטח בעצמי, השנה התחושה החזקה ביותר שליוותה אותי הייתה תחושת חוסר בטחון. האם השריר לא יבגוד בי ביום המרוץ, האם אצליח לסיים את המרוץ כמו שצריך או שתהיינה פדיחות. אני מוכרח להודות תחושה מוזרה משהו.
המרוץ מתחיל, אני צריך לשנן לעצמי שהעיקר ההשתתפות והתוצאה פחות חשובה. עלייה אחת ועוד אחת ועוד אחת, התפילות, המשחות והתוכנית ששון בנה לי מתחילות להוכיח את עצמן. לאט לאט הביטחון והאמונה ביכולת שלי להשיג תוצאה טובה שב אלי.
56:20. זו התוצאה שהשגתי. דקה יותר משנה שעברה, אבל מדהים ביחס לאירועי השבוע האחרון.
אז מה הלקחים?
צריך תוכנית אימונים טובה מאוד מאיש מקצוע שמכין אותך נכון למרוץ.
SHIT HAPPENDS, מה לעשות, מי שעוסק בספורט צריך לקחת בחשבון שיש תקלות ופציעות. החוכמה היא, כמו בדיאטה שגם שם יש מידי פעם נפילות, לדעת להתאושש, לא לוותר לעצמך, להתגבר על הקושי באמצעות נחישות, התמדה וכוח רצון. כל זה תוך הקשבה לגוף.
שנה שעברה עשיתי תוצאה יותר טובה, אבל אני גאה יותר בהישג של השנה.
יוסי קורן הוא יועץ ארגוני המתמחה בניהול תהליכי שינוי בארגונים
מעביר הרצאות על השינוי שעבר (רזה כ – 45 ק"ג)
ניתן ליצור קשר עם יוסי דרך האתר שלו http://www.yossikoren.com/
סיפורי הצלחה 