פרק 6 – בחצי הדרך

הפעם אצמצם במילים ואתן למספרים לדבר.

13 ס"מ – סך ההיקפים שצמצמתי.

4 ס"מ – סך ההיקף שהופחת בטבור ובטליה (איזור המותן). בששה מפגשים.

[—————————–]

תסמנו עם היד את הקטע למעלה ואחר תניחו את הקטע על הבטן במקביל לרצפה. זה מה
שהורדתי בששה מפגשים. ירדתי מידה.
אפילו הישבן והירכיים לא יכלו יותר להישאר אדישים ובשבועיים האחרונים "נתנו
עבודה".
הפחתתי באזורים אלו 3.5 ו-3 ס"מ בהתאמה.

ירדתי מידה.

***

כותבת אליכם עכשיו מרודוס.

במפגש הקודם שוחחנו על אכילה בחוץ. כאשר כל היום אנו נמצאים מחוץ לבית/ משרד
ונראה שהשליטה שלנו על מה שנאכל באותו היום פוחתת.

הפעם, לעומת החופשה באיטליה, אני מרגישה מאורגנת יותר.

יש עמי תפוח ותמרים בתיק כדי למנוע אכילה מופרזת בארוחת צהריים אחרי שעות
ארוכות ללא אוכל.

בניגוד לזמן באיטליה, אליה יצאתי בתחילת הסדנא, אני מחושבת יותר ומשתדלת לבחור
במזונות שישביעו יותר בנפח ויהיו יחסית דלים בקלוריות.

בהפסקות הקפה אנחנו מוותרים על הקינוח. העיקר זו השמש והשיחה יחד. הקינוח הוא
רק כדי שתהיה תעסוקה ליד בין משפט למשפט.

***

התובנות שלי הן שיש דברים שאנחנו לא יכולים לעשות לבד. כמו דיאטה. חשבתי שאני
יודעת המון (כמו המון נשים שזגזגו מכאן ולשם) והסתבר שיש מה ללמוד ולהפנים.
תובנה נוספת קשורה למימד הזמן. תהליכים קורים בקצב שלהם ואין "פתאום". כייף
להסתכל אחורה ולראות מה כבר נעשה, כמו שיש להסתכל וקדימה ולראות עוד מה נותר
לעשות.

הפעם זה נראה אפשרי ואפילו כייף.

פרק 5 –תיאום ציפיות

האכזבה–

אנחנו כבר כמעט בחצי.

אני מצטערת להיווכח שלא ירדתי 500 גרם בשבוע כמו שקראתי בברושורים שמציעים דיאטה מאוזנת והמלצות ל"איך לעשות את זה נכון". הבוקר יש בי צד שמרגיש  קצת מתוסכל. ההיקפים ירדו יפה וכך גם אחוזי השומן. הכי חשוב זה איך אני מרגישה עם עצמי וכל החרטא הזה.

אבל בואו נודה על האמת: אני אישה תחרותית והישגית ואני אוהבת לסמן "וי" מודגש על מטרות שאני מציבה לעצמי. אז למה זה לא קורה פה בדיוק ככה?

שלב השאלות–

בבוקר יש לרשותי שעה פלוס של נהיגה, זמן של מחשבות ותהיות. לק לבן זוהר מציפורניי ידיי ורגליי עטופות בסנדלים גבוהות בצבע ירוק זרחני. תלתליי בחודש האחרון יצאו ממחבואם והם קופצים לכל עבר. חדי-אבחנה ישימו לב לאנרגיה המתפרצת, לעיניים הבוהקות.

האם הראש שלי נמצא באמת בדיאטה?

איך, אני שואלת את עצמי, כבחורה פמיניסטית שמרגישה סה"כ טוב עם עצמה, כבחורה שעובדת על ה"סנטר" שלי, אני מוצאת את עצמי מול רשימות ומחשבות תכופות על אוכל ולא על מה שבא לי לאכול, רשימות ותחשיבים של מה אכלתי ומה מותר ומה צריך ומתי וקיזוזים תקציביים.

חשבונאות אני עושה לפרנסתי. אבל בחיים האישיים?

החרדה–

לפני כל שקילה באים חרדה גדולה ומתח, כי אני צריכה לרדת לפחות 500 גרם השבוע, זה אמור לרדת.
אבל דמ-איט, זה לא כל-כך קל.

זה לא כל-כך קל למרות שאני מקפידה על התפריט ופעילות גופנית ומחשבה חיובית.

אבל הגוף.

לו יש רצון משלו ואת הקצב שלו והוא לא מוכן שאלחץ עליו, חלילה. ואף להיפך – הוא מתחיל לשחק לי בהיעלבויות ומשחקי "דווקא". הוא מצר עצמו איפה שנח לו וכמו ילד קטן מחייך אליי בשובה ומבקש בסה"כ תשומת לב חיובית ושאוהב אותו.

שני הרגלים לשנות –

אנחנו לא מסוגלים להתמיד בלמעלה משני שינויים בבת-אחת לאורך זמן. לכן יש לבחור בקפידה על מה הדגש הפעם. במהלך כל מפגש כל אחת בוחנת עם עצמה מה תהיה המטרה לאותו שבוע. השיחות הן נוקבות וההיכרות המתגבשת מאפשרת לפתוח סודות שהסתרנו אף מעצמינו.

אז מה כן השתנה החודש? מה התגנב לו לאט-לאט עד שהפך לעובדה מוגמרת בלי שהבחנתי בו בכלל כאילו נכח מאז ומעולם?

ארוחת בוקר קטנה שעה אחרי השכמה.

לא לחכות לרעב קיצוני.

פחות לאכול בחוץ ויותר לתכנן מראש. בזכות זוגי יש לי כל בוקר קופסת אוכל ליום שלם מחוץ לבית עם כריך קטן, גזר, מלפפון, פרי, יוגורט-דל. והיום זו הייתי אני ששקדה על ההכנה.

אין יותר וופלות בהיסח הדעת בשעות הצהריים הקשות.

ללכת כל יום. גם אם רק חצי שעה.

יש לי לק לבן בציפורניים ונעליים ירוקות וחיוניות מתפרצת, פועל יוצא (כך אני מאמינה) של תפריט לא כבד שמעניק לי אנרגיה מאוזנת לאורך היום ומצב-רוח טוב.

הבטחות להיום–

אז אני עדיין פה, גם מבלי לרדת 500 גרם בשבוע. אני קונה גם את השינוי האיטי יותר של 300 גרם ומקבלת את העובדה שיהיו שבועות שבהם ארד פחות.

אני בדיאטה גם היום, וההוכחה למעלה – פריסת יום-הולדת שערכתי בעבודה. משהו קצת שונה מלהביא עוגה מ"ברדו". ארוחת בראנצ' מפנקת שכולה בריאות. פשטידת החצילים יצאה קלה ואוורירית – חצילים קלויים, יוגורט רזה וגביע קוטג' 3%. לחמניות מקמח שיפון ומלא ללא ביצים, ממולא בפטריות ועשבי תיבול שהוקפצו במחבת ללא שמן. סלט פירוט ויוגורט רזה וכמובן כריכונים ומבחר גבינות. היה יאמי.

אם יש גן עדן

כשאבא שלי שאל אותי בינואר אם אני רוצה (או יותר נכון יכולה) לנסוע לחופשה משפחתית בסוף הקיץ אמרתי לו שעד אז אלוהים גדול. כשנמצאים עמוק בעולם ההפקות קשה לתכנן חופשות. הכל מאד נזיל. בכל זאת שאלתי לאן נוסעים וידעתי שאם לא אקבע עובדה שאני יוצאת לחופש זה פשוט לא יקרה. למחרת כבר סגרנו טיסה לטוסקנה.

מעולם לא חיכיתי לחופשה משפחתית כמו בפעם הזו. התקופה שבין הנסיעה לאוסטריה (פרק 3) לנסיעה לטוסקנה היתה מתישה ובעיקר עמוסה רגשית. כשהתקרב מועד הטיסה קלטתי כמה שהעיתוי מושלם. בדיוק יום אחרי שסיימתי לעבוד.

אם לא ראיתם אז בטח שמעתם על נופיה המרהיבים של טוסקנה. במילים אחרות זה גן עדן לרוכבים. חודשיים לפני הנסיעה התחלתי לחקור את האזור והתעניינתי במסלולי רכיבה מגוונים. אני מאד אוהבת לתכנן טיולים. במיוחד במקומות שלא הייתי בהם אף פעם. במקביל ערכתי מסע שכנועים בקרב בני הבית בשאיפה לרכיבה משפחתית. בהתחלה הרעיון זכה להתלהבות אך בסופו של דבר למטוס עלו זוג אופניים אחד. מזל שהחבר'ה אוהבים לישון עד מאוחר…

לפני הנסיעה נפגשתי עם שון להכנת תפריט לחופשה. אני מודה שהפעם כבר לא חששתי משינויים. הרגשתי שקיבלתי מספיק כלים בכדי לשמור על המשקל מבלי לוותר על אחד מתענוגות החיים "אוכל". בבניית התפריט לקחנו בחשבון את ההוצאה הקלורית היומית והארוחות נקבעו בהתאם לסדר היום. איטליה זה ממש לא המקום להתנזר בו מאוכל טעים ואין כמו פסטה (ללא גלוטן) כמילוי מאגרים לרכיבת בוקר.

יום הטיסה היה ארוך ומייגע. כל מה שהספקנו זה לנסוע לחווה שנמצאת כ 15 ק"מ מפירנצה ולעשות קניות בסופר. למחרת היה יום שבת. הנחתי שהכבישים יהיו פנויים ומתאימים ל"רכיבת היכרות" באזור. יצאתי לרכיבה עם אור ראשון ולא ראיתי אפילו רוכב אחד. סובבתי רגליים בכיף וניסיתי ללמוד את השלטים. כעבור שעה הבחנתי בדבוקה די גדולה שככל הכנראה רק התחילה חימום באותו הזמן. מיד הבנתי שטוסקנה זה לא ישראל. לא חייבים לצאת כל כך מוקדם לרכיבה של 4 שעות. לאט לאט ראיתי יותר ויותר רוכבים. ידעתי שהגעתי למקום הנכון. עכשיו כל מה שצריך זה לסמן יעד במפה ופשוט לרכוב אליו.

אחה"צ החלטתי לצאת לסיור מקדים עם הרכב ולהכיר את השטח דווקא מהצד השני. התייעצתי עם בעלי החווה לגבי המסלול שתכננתי וקיבלתי אישורם מבחינה בטיחותית. אבא שלי היה קצת מודאג מהעניין למרות שהיה עד לתרבות רכיבה שאפשר רק לחלום עליה בארצנו.

ביום השלישי לתוך החופשה התחיל הכיף האמיתי. קמתי ב 5:00 בבוקר (מוקדם כי בכל זאת באנו לטייל ולא רק להתאמן) ומצאתי את אבא שלי שותה קפה בזמן שמעלה תמונות לפייסבוק. חשבתי שנכנסה בו מוטיבציה לרוץ אך מסתבר שהוא מינה את עצמו לרכב ליווי. יותר טוב מזה נשתגע. העמסתי 2 בקבוקים לרכב ויצאנו.

בטוסקנה כמעט כל המקומות היפים נמצאים בגובה. לא משנה באיזה יעד תבחר הדרך תמיד תהיה במגמת עליה. כיף לא נורמלי. בתחילת כל עליה יש שלט של המרחק והשיפוע אבל איכשהו אתה אף פעם לא יודע מה באמת מצפה לך. זרמתי. מידי פעם גם שיניתי את המסלול בספונטניות. מספיק להבין מילה אחת כדי לדעת איך לחזור. לא מסובך.

עוד יום, עוד רכיבה, עוד טיפוס וכך סגרתי שבוע מכובד שלפי הגרמין עמד על 350 ק"מ וממוצע של 1200 מטר טיפוס מצטבר ליום. אף פעם לא רכבתי נפח כזה לבד אבל משהו במקום הקסום הזה לא נותן לך אופציה אחרת. חזרתי לארץ בשישי בערב ואחרי שיחה קצרה עם ליאור קיבלתי אישור לרכיבה נוספת אך הפעם עם הקבוצה. האמת שאחרי שבוע רכיבה לבד קצת התגעגעתי לרכיבה ביחד.

ההחלטה לקחת את האופניים היתה טובה ולא רק בהיבט של האימונים. אמנם חופשה באיטליה וירידה במשקל לא עולים בקנה אחד אבל המספרים הראו ירידה של 18 ק"ג, 19.2% שומן, 27 ס"מ בהיקף המותן ו16 ס"מ בהיקף האגן.

אין ספק שזו היתה אחת החופשות אם לא "ה" (!) ויותר מזה אחלה הכנה למחנה הרכיבה. על כך בפוסט הבא…

פרק 4 – איפה זה פוגש אותך

בוקר יום שני, ובמשרד ממתין אדם שלא ראה אותי בערך חודש וחצי. הוא מסתכל אליי ומחמיא – "בואנה, את נראית טוב!". אז קודם כל, אני תמיד נראית טוב… אבל איזה כייף להתחיל כך את הבוקר. תוספת זוהרת לתוצאות השקילה והמדדים מאתמול שאותתו לי שהקונספט כבר מתחיל לעבוד.

****

השבוע ירדתי עוד 900 גרם ובחישוב כולל מתחילת הסדנא צמצמתי את היקפיי ב-11.5 ס"מ. הזרועות נדמות כדקות יותר והבטן כמעט נעלמה. לצערי הישבן והירכיים תמיד היו סוררים, שם צמצמתי רק ב-3.5 ס"מ.

אבל כל מטר מתחיל בס"מ אחד.

****

אוכל הוא רק אוכל הוא רק אוכל?

המפגש החמישי, בהנחייתה התומכת של הדר, יוצא מהורהר. אוכל מאז ומעולם כינס בתוכו הרבה יותר מסך קלוריות, כמות שומנים וחלבונים. אוכל הוא משפחה, הוא חברים. אוכל הוא נחמה כשמרגישים בדידות, או בעתות לחץ בעבודה. אוכל יכול להוות בריחה כדי לא להתחיל פרוייקט. אכילה יכולה להיות המקום בו אנו פורקים זעם, כעס, תחליף לאהבה או לסיפוק אישי.

מצד אחד, הוא לעולם לא מבקר אותנו, ומצד שני אנחנו אחר-כך יכולים להרגיש רע לגביו או כתוצאה ממנו, כשאנחנו לא אוכלים את מה שאנחנו באמת זקוקים לו אלא מתפתים לתחושות הרגע, והעובדה היא שהיום אוכל הוא דבר כל-כך זמין (לרובינו). אם בא לי סטייק אין צורך ללכת לשחוט את הפרה.

אוכל תמיד יהיה שם בשבילנו – מלוח או מתוק, לובש צורת קרואסון שקדים שמרגיע, ולו לרגע, את בלוטות הטעם והאכזבה, או תבשיל ביתי עם תפוחי-אדמה ברוטב שמזכיר ניחוחות של שייכות.

יש את בני-המזל שאוכלים כדי לשרוד ויש את אלו שהמלחמה המתישה איתו לאורך השנים הביאה ליחסי אהבה-שנאה בלתי אפשריים. אנו נמנעים ממנו ומחפשים את קרבתו בעת ובעונה אחת.

הרגע שאחרי הביס המיותר

פסח ולאחריו עצמאות היו "חצי-דיאטה" וזמן "לעכל" את ההחלטה שהתקבלה לפני כחודש ועכשיו יש את התיקוף האמיתי. כל אחת עם עצמה בוחנת את אותם יחסים מורכבים שיש לה עם פרוסת הלחם או העוגה או קוביית הטוסט המזיל גבינה צהובה נוטפת שומן מותכת שמרגיעה בדיוק את המקום הנכון בזמן האחרון.

ומה אחר-כך?

מה קורה אחרי אותם ביסים מיותרים? התעורר בי המצפון? רגשות האשם? הרגשתי רע עם עצמי? הרגשתי חסרת משמעת שאינה עומדת בפיתויים? האם הרגשתי מכוערת ושמנה?

מה יעזור לי בפעם הבאה להתגבר על המכשול?

כי יש פה לפעמים מעין מעגל קסמים בלתי נגמר – אם לא אנשנש "אטחן" לעצמי את המח על הדבר הזה שממתין לי במגירה ואני נמנעת ממנו. אם אחליט שלעזאזל העולם ואני לא מתכוונת לעמוד בפיתויים – אזי אצטער אחר-כך.

איך בכל זאת אני מנצחת ובנוסף משאירה לעצמי את היכולת להתמיד במטרה שהצבתי לעצמי? גם אחרי שהושגה.

משבוע-לשבוע, כשאת מתנדנדת פעם למעלה ופעם למטה, את לומדת איך זה מרגיש כשהצג מראה עליה ואיזו תחושה מתקבלת כשאת מצליחה. את כבר מפעילה פחות התנגדות ובעצם את בדיאטה "הלכה למעשה". סוף ביס במחשבה תחילה; מדיניות הקיצוצים תקפה לא רק לתקציב המדינה.

יחד עם סבלנות אין-קץ של הדר, השאלות הנכונות המקדמות – כל אחת מאתנו צוללת פנימה לחוויה האישית שלה.

ובכל זאת – מה השתנה?

ובכן, השבוע זימן לי אתגרים לא קטנים כמו יומיים עבודה מהבית. יש מקרר זמין ויש שוקולדים שהבאנו מאיטליה ויש גבינות משובחות ויש אף-אחד איתי בבית. מצאתי את עצמי ליד המקרר כל חצי שעה בערך. פותחת וסוגרת. מחפשת. משהו שיוציא אותי מזה. ביס שיהיה מספיק טעים ו"ואוו" שאולי יצליח להעיף ממני את הדוח שאני עובדת עליו, או פשוט יכין אותו בעצמו. לא חיפשתי אוכל על-מנת למלא רעב. חיפשתי משהו טעים ספציפי, אבל כזה שלא יכולתי להגדיר, שיסתום משהו. הפעם, שמתי לב וזיהיתי  את הרגע.

וכך בכל פעם סגרתי את המקרר ואת דלת הארון בלי דבר בידי. לקחתי הפסקה מטודית ומוגדרת שבה אני לא כועסת על עצמי ולא מרגישה עצלנית. יצאתי לגינה עם כוס קפה ועיתון. אחר-כך פינקתי את עצמי בארוחת צהריים קצת יותר גדולה מבדרך-כלל – אבל הכל קוזז עם ארוחת הערב בה הסתפקתי בסלט בלבד.

לא "אכלתי את עצמי" בייסורי מצפון ולא נתתי לחריגה להרוס לי את כל היום או כל השבוע. שבסופו של דבר הורדתי 900 גרם השבוע. גם השבוע.

אז איפה זה פוגש אותך?

זאת השאלה שהדהדה בחלל חדר הסדנא אתמול, ולכל אחת מאיתנו היתה תשובה אחרת לגמרי. ולמרות ההישגים המרשימים של השבועיים האחרונים – מצאתי את עצמי ברגע מהורהר שמסתכל על תפוח ובמצמוץ ומחשבה מחזירה אותו למה שהוא – רק תפוח.

ואי-אפשר בלי.

כמיטב המסורת, הדר גם הפעם פינקה במטעמים, שלא ייאמן כמה הם דיאטטיים. הפעם היו אלו דפי אורז מגולגלים כאגרול, עם ירקות, עוף ורטבים לבחירה של צ'ילי ומיוקל. גם יפה, גם משביע, גם 10 קלוריות בלבד לדף אורז (70 קלוריות בערך עם עוף ורוטב) וגם כ"כ פשוט להכנה.

אז אפילו אם לא בא לכם לרדת במשקל – בואו להדר רק כדי להתענג על הכיבוד הנפלא…

הטיפים –

–       הנעליים של "קרוקס" עושות חשק לרקוד מרוב הקלילות שלהן – וזה כבר 300 גרם פחות בשבוע.

–       אמרי לעצמך כל יום בבוקר כמה את יפה. ככה. כמו שאת. מוריד את התיאבון ב-30%.