פרק 10 – כמניין השבועות כך מניין ההישגים

אנחנו כבר לקראת הסוף, שהיא למעשה ההתחלה האמתית, וחשבתי לעצמי אחורה על כל מה שקרה בתקופה האחרונה. למעשה, לא היה שבוע בו לא היה שינוי קטן,-גדול, לפחות אחד.

השבוע התמקדנו ושוחחנו על המעגל התמידי בו נמצא אדם שיש לו הרגל קבוע הקשה לשינוי. מטרום-החלטה את נכנסת לשלב ההחלטה, אח"כ השינוי, המעשה וההישג, אח"כ שלב השמירה ואז תמיד – תבוא הנפילה. הנפילה יכולה להיות קצרת-מועד, של ערב אחד או ארוחה והיא יכולה להיות לתקופה ארוכה יותר כאשר בתקופה זו תעלי שוב במשקל עד למועד ההחלטה הבא. אלו שבאות ובאים מעולם הדיאטה, זוכרים היטב את מספר הניסיונות. ומה זה אותו דבר שגורם לנו לפרוש מהמעגל, ואחר לחזור אליו בחזרה?

הבשורות הטובות הן שמפעם לפעם הנפילה תהיה קצרה יותר וקשה פחות, ועת החזרה "למוטב" תהיה מידית וקלה יותר. בכל פעם שנתחיל תהליך של דיאטה, נבוא כבר עם הידע, הביטחון והמשמעת שנצברו עמנו מפעמים קודמות. הבשורות הפחות טובות הן, שכנראה תמיד נהיה בתוך המעגל ושנפילות תהיינה גם תהיינה. כי אנחנו אנשים ונוהגים במחזוריות.

האתגר הוא לזהות ולהתכונן לאותם רגעים ולהביא אותם להיות קצרים ולא-משמעותיים.

אז הנה רשימת השינויים שערכתי בחיי, שבוע אחר שבוע –

פגישה 1 – הורדתי את היין מסדר ארוחת הערב. כמו גם את גבינות העזים הקשות (והשמנות..).

פגישה 2 – לרשום את מה שאני אוכלת. למדוד כמויות. פתאום התקציב מונח מול עיניי ואני מופתעת לגלות שמה שנחשב בעיניי למנה, בשפת התזונה – יכול להיחשב גם לשלוש..

פגישה 3 – לדאוג לתפוח שיהיה תמיד בתיק או חטיף אנרגיה או תמרים. לחשוב לפני הביס ולהתכונן מראש לעתיד.

פגישה 4 – לזהות מתי אני רעבה. מה התחושה או הטריגר לאותו רצון לאכול. האם זו אכילה לא-מודעת או רעב אמיתי?

פגישה 5 – פחות מסעדות, יותר בישול עצמי. וגם אז – למדתי לקבל החלטות מושכלות יותר באכילה בחוץ.

פגישה 6 – להגביר את קצב הספורט. להפוך את האימון האירובי לחבר.

פגישה 7 – עברתי לנעליים שטוחות. אני הרבה יותר קלילה ונמרצת במהלך היום.

פגישה 8 – לגוון בתוך התפריט. ליהנות ממנו. להקפיד על הרכב תזונתי.

פגישה 9 – להיות סבלנית לתהליכים. כל עוד פעלתי נכון, עליי להיות מרוצה מעצמי. לא לראות במשקל אויב.

פגישה 10 – מותר לפעמים לחטוא. זה לא אומר שאני כבר לא בדיאטה.

מפגישה לפגישה התעצבה בי המודעות לגבי המזונות שאני צורכת, איך ומה הם גורמים לי להרגיש, כיצד הם משפיעים עליי, מה משביע אותי, מה מנחם אותי. למדתי להסתכל על האוכל כמוצר נוסף, ככלי ולא כמי שמנהל אותי. התאהבתי (שוב) בספורט וחזרתי לשגרת פעילות שמחדירה בי אנרגיה.

בכל שבוע, תוצאות השקילה רק מדרבנות אותי יותר להמשיך במסלול שהתחלתי. ההרגשה טובה יותר, הסרוטנין גבוה והבגדים מחמיאים.

ברור לי היום, שזהו מקום שאני רוצה לשמור עליו. אמנם טרם הגעתי ליעד הסופי (ולמכתחילה אורך הסדנא לי אפשר לי להגיע לתוצאה הסופית), אבל מכאן הדרך נראית לי לגמרי אפשרית ובת-כישוב. או כמו שמישהי מהעבודה אמרה לי אתמול – בכלל לא נראה שאת סובלת.

מי אמר שצריך לסבול בדיאטה? אם סובלים – זה בטוח לא ישמר לאורך זמן.

פרק 9 – ממשיכים גם כשקשה

השבוע הזה היה מאתגר במיוחד. בסדנת הירידה במשקל לומדים ליצור שגרה שתאפשר את קיום התהליך עצמו ושינוי הרגלים. למדתי להתכונן תמיד לשלב הבא – שיהיה לי תפוח בתיק אם אני יוצאת להרבה זמן, לתכנן את ארוחת הצהריים, לשמור על הערב, לקזז.

ומה קורה כשהשגרה עצמה מופרת?

לפני שבוע, בן-זוגי ואני החלטנו לפרק את החבילה (יותר – הוא החליט ואני הסכמתי) וכך מצאתי את עצמי אורזת את הכל וחוזרת לדירה שלי שכבר הוזנחה, התמלאה באבק והמקרר.. ריק כמובן (וגם לא נמצא במיטבו האסתטי).

בסיטואציה כזו לא ממש בא לך להתחיל לחשוב אם יש לך יותר מדי פחמימה בארוחת הצהריים ואיך לגוון עם חלבון. את לא ממש ב"מוד" של להיות מחושבת ולתכנן כמה צעדים קדימה. את בעיקר חושבת על איך עוברים את היום הזה עם הכי פחות דמעות.

**

ואיך שומרים על השגרה? הרי זה היה הוא שהכין לי ארוחת הבוקר למשרד. כריך בקופסת פלסטיק עם מלפפון וגזר. איתו שחתכנו יחד סלט מגוון בערב ויחד אכלנו מול הטלוויזיה. איך בתוך הרגע שבו עוד אני מקפלת בחזרה את הבגדים לארון, אדאג לי גם לכל אלו.

מצאתי את עצמי אוכלת הרבה יותר פעמים בחוץ עם חברות, כנוהל לא להישאר בבית. וגם זה יכול להיות טריגר מסוכן. ובכל זאת – השבוע השלתי מעליי עוד 1 ק"ג ושלושה שבועות צמצמתי את היקפי הישבן ב-3 ס"מ והירכיים בעוד שניים.

**

למזלי התיאבון ברח עם בוא העצב. לאוכל היה טעם של דיקט יותר משל משהו מנחם. אבל היי – גם פה בדיוק צריך לחשוב קדימה. אם נאכל פחות מדי, צפוי שאח"כ יבוא התקף זלילה. למעט זאת, אולי לא ממש התחשק לי "אוכל אמיתי" –  אבל עוגת שוקולד בהחלט היתה יכולה להיות נחמה באותם רגעים (לא התפתיתי).

אז מה עושים?

דבר ראשון התרתי לעצמי אפס רחמים עצמיים. דמעות בהחלט באות בחשבון וגם חברות לשתיקה וחיבוק, אבל בתוך זה הידיעה שמכל התהליך אני רק יוצאת מחוזקת יותר (ורזה).

נכנסתי הביתה, הנחתי את כל הדברים ואחרי עשר דקות של דקת דומיה לזכר יחסינו שהתפרקו, לבשתי את מכנסי הספורט שקניתי ב"לולולמון" שתמיד מורידים אותי בעוד 2 ק"ג, הוספתי גופיית ספורט צבעונית מתאימה, נעלי ספורט (שהוא קנה לי. אמא שלי תמיד אמרה לי שאסור שבני-זוג יקנו אחד לשניה נעליים. הייתי צריכה להקשיב לה) והתנעתי, בלי לחשוב, לחדר הכושר הקרוב לביתי.

לשם ההבהרה, אני מנויה להולמס-פלייס רעננה כבר מעל חצי שנה וכף רגלי לא דרכה שם ולו פעם אחת. הפגישה הראשונה הלחיצה והפחידה אותי ובכל פעם העדפתי לצאת לאימון בחוץ ולא ללכת למקום ההוא. על אחת כמה וכמה באותו הרגע שבו אני תרה אחר ההרגלים הישנים שלי.

אבל הדבר הכי חשוב שעשיתי למען עצמי היה דווקא להוציא את עצמי מאיזור הנוחות. בשיעור עיצוב דינאמי המדריכה קרעה לי את הצורה שלא נשארה לי אנרגיה, אפילו אם רציתי, כדי להתחיל לופים עם עצמי בראש והאנדרופינים מילאו אותי מספיק לאותו יום שבת שהמשיך לסושי עם חברות וטיול.

**

ככה המשכתי כל השבוע. כשהלבד תקף, כשהמחשבות וההאשמות העצמיות העלו גובה, יצאתי למסלול בחוץ או בחדר-הכושר ואיבדתי את מחשבתי לדעת. בכל פעם היה לי קשה ופשוט לקחתי נשימה עמוקה, לרגע עשיתי "mute" על כל ה"למה לא" ויצאתי להתאמן בלי לחשוב יותר מדי ומבלי לתת לעצמי הזדמנות לדחות.

זה היה ההישג שלי. זו היתה המתנה שלי לעצמי. החזרתי אליי את הרגשת המסוגלות והערך העצמי. כן, אני יכולה.

**

החיים עוד יזמנו לי ים של אתגרים. מעבר דירה, אכזבות, החלפת עבודה, קשיים שונים. חברות שלי מספרות על המאבק אחרי הלידה שאז באותם תשעה חודשים הן הרשו לעצמן להתפרע כאילו אין מחר. אף אחד מהם הוא לא סיבה כדי פתאום להפסיק להיות בדיאטה או לשמור על עצמי. אין אף אחד בעולם ששווה את האושר הפרטי שלי ואת הבריאות שלי.

היתרונות של ספורט כנוגדי דיכאון כבר נחקרו ופורסמו באינסוף מאמרים, אבל זה לא משנה מה הדרך שתבחרו במשבר שלכם – העיקר שתעשו משהו שטרם עשיתם. שתאתגרו את עצמכם ועם תחושת ההצלחה הזו תצאו אח"כ לעולם לעבור את ההווה.

**

ובתוך כל אלו, בעל הבית המקסים שלי החליף לי את המקרר הישן באחד חדש נוצץ שיהיה כייף לשים בו ירקות טריים לסלט. אני מאמינה בקארמה.

 

 

 

 

פרק 8 – שלב המחמאות

אחח.. את הפוסט הזה פנטזתי לכתוב הרבה זמן. השלב שבו התהליך כבר נראה בבירור לעין, הרגע בו אנשים שמים לב. השלב שבו זו לא רק אני מבחינה באותו מילימטר נסתר שהשתטח כאשר אני צופה בעצמי באדיקות במראה ואיני צריכה עוד לרדוף ב"כלבלביות" אחרי מכרים שיתנו מחמאה (אני – "נכון רואים? נכון?").

יש כאלו שלא ראו אותי חודש שלם ופתאום השינוי נראה דרסטי עבורם.

אילנה, בעלת הבית שלי, שראתה אותי אחרי הרבה זמן שלא. והיא – "יואו, כמה רזית, מה את עושה?"

אלי שחזר אחרי חודש בארה"ב והרגיש מיד כשחיבק אותי עד כמה הצטמצמתי.

זיוה שבודקת אם אני בדיאטה או ככה במקרה ירדתי (מתה על אילו שיורדים "במקרה". יש לי כמה חברות כאלו. לא אצלי).

סבטלנה שעושה עם הידיים שלה ככה לסמן שאני נעלמת (אין מה לדאוג, יש עוד די והותר).

יונתן שאומר "שיואו, כמה רזית. המון" (לא כל-כך המון, הרבה פחות ממה שנראה. אבל זה סוד).

כייף. ואני מקווה שמחמאות הן נטולות קלוריות, אחרת אעלה את הכל בחזרה. ואין ספק שכל אלו נותנים עוד גושפנקא להמשיך ולהתמיד – כי הנה, זה אפשרי וזה קורה. בזמן שהקלדתי השלתי עוד איזה 20 גרם.

שיחה עם תמיר-

תמיר, בניגוד אליי, צריך להשיל מעליו הרבה יותר מ-10 ק"ג. אולי 40. אין ספק שהכח הנדרש למשימה כזו הוא פי אלף מאשר אצלי. התוצאות, גם כשהן מגיעות, הן עוד לא מספיקות ורחוקות מהמטרה הסופית. תמיר ואני התחלנו את התהליך יחד והוא ירד כבר כ-13 ק"ג. עכשיו המשקל לא זז לשום מקום כבר כמה זמן.

תמיר מנסה לבדוק איתי אם אני עדיין במה שנקרא "דיאטה" או שכבר התייאשתי – כי סך-הכל אנחנו כבר שלושה חודשים באותה "דיאטה" ודיאטה הרי יש לה התחלה וסוף ומתישהו, בין אם חצי שנה או שנה או זמן אחר, אנחנו כבר "לא בדיאטה".

דיאטה זה לא לתקופה. דיאטה זה תמיד –

התשובה שלי היא שכן. אני בדיאטה וזה לא לתקופה. אני לא בדיאטה היום ומחר מפסיקה כי יש משהו. אני לא יוצאת מהדיאטה רק לרגל ארוחת שבועות או מסיבה או כי בערב אני יוצאת למסעדה. אני לא יוצאת מהדיאטה ומההרגלים גם אחרי שאגיע למשקל הרצוי (זאת בהחלט התוכנית). אני שם כל הזמן. לא לרגע.

האם תמיד אני מקפידה קלה כבחמורה? ברור שלא. בכל יום יש לי משהו שלא הייתי אמורה לאכול. אין יום אחד שאני צמודה לתפריט במאת האחוזים, ואף יותר מכך – היום כמעט ואיני מסתכלת על התפריט.

יש לי סדר יום –

יש לי כלים שרכשתי בזכות הקבוצה לגבי מה אני אמורה לאכול במהלך היום – גם ערך קלורי, גם ערך תזונתי וגם פריסה לאורך היום.

יש בי הבנה לגבי חשיבות הפעילות הגופנית בחיי (אגב, לא רק לשם ירידה במשקל, על כך בפרק אחר) ובתוך כל אלו אני מוצאת את שיווי המשקל. יתכן מאוד כי בארוחה אחת אחרוג במנת פחמימה והמשמעות היא שאקזז מארוחה שתבוא לאחר מכן, לפעמים למחרת.

ועל שלב התקיעות, חלקתי איתו את מה שהדר ביררה איתי– "האם הקפדת השבוע על התפריט, השעות, הכמויות והפעילות?" אתה עם עצמך, האם שמרת? אז זהו. תהיה מרוצה. הירידה תבוא. גם אם חודש אחד לא תהיה תזוזה. ולא לעלות זה הישג בפני עצמו!!"

למעשה, בכל שקילה רביעית איני יורדת במשקל. בהתחלה הייתי מתוסכלת. הרי עבדתי קשה ושמרתי. עכשיו ברור לי שזה מחזור הגוף שלי ואני מקבלת בשלווה ובאהדה גם את זה. ולא לעלות זה הישג!

כאן אני מחדדת שוב את החשיבות, לעניות דעתי, שלפחות בשלבים הראשונים יהיה ליווי מקצועי. אם תמיר היה בקבוצה הוא היה יכול לבחון את התפריט, את מה שהיה במהלך החודש ועוד – היה מקבל חיזוקים כדי להמשיך ולא להישבר בנקודה הזו. לי יש הפריבילגיה הזו.

מה עוד? בזכות הירידה במשקל ירדתי גם מהעקבים. אין לי צורך במשהו "שירזה אותי". התנע הוא שבזכות הנעליים השטוחות אני הרבה יותר פעילה ומקפצת במהלך היום – מה שתורם להמשך הירידה במשקל. עסק טוב, לא?…

 

 

 

פרק 7 – מי שמבשל (מראש) בערב שבת, אוכל (נכון) בשבת, יורד (במשקל) בראשון

שיחות עם רוגלעך –

הלוקיישן – מטוס ארקיע המחזיר אותנו חזרה מרודוס אל נתב"ג. הטריגר –  יום בו הסתובבנו עד הרגע האחרון ולא הספקנו לאכול ממש מסודר. שני תמרים ושזיף הצילו אותי מחרפת רעב ובבטן מתחוללת לה אותה תחושת חוסר. האירוע – רוגלך של מטוס מתקיף אותי ומנסה לדרדר אותי מדרך הישר. החוצפן אפילו לא נמצא במיטבו, ארוז בשקית הרמטית שנידפה ממנו את הטריות והניחוח האהובים.

הוא טוען לעומתי שאני רעבה ואין בנמצא אפשרות אחרת, אז למה בעצם לא. אני אוספת אליי שקית אחת מידי הדיילת, שישאר ליותר מאוחר, אני אומרת לעצמי, אם אהיה ממש רעבה ואחר נמלכת בדעתי.

"למה בעצם אני צריכה אותך?, התקדמתי כל-כך יפה. אפילו ברודוס נמנעתי מהשטויות, עליתי עשרות קומות ביום. ברגל. הלכתי לאורך החוף עד לעיר העתיקה, שמרתי על אכילה מסודרת. מה יש לך לתת לי בכלל?". הוא מצדו מחזיר לי חיוך רווי שוקולד. דברים טובים לא צריכים לשכנע.

"כמה קלוריות יש בך? שני ביסים ואתה נגמר. 350 קלוריות. ארוחה שלמה. ואתה אפילו לא הדבר האמתי. מה אתה – סתם אסופה של בצק ושוקולד". עוד לפני שיספיק לענות להטחותיי, אני הודפת אותו ממני ונותנת לרזה שיושב לידי שיהיה לו עוד אחד.

ניצחתי.

שיטת ה-PNA –

זה לא היה קשה, לא הרגשתי בהפסד, לא פיציתי את עצמי אחר-כך. ופה בדיוק טמון הניצחון.

פשוט הבנתי. ביצעתי תמחור גס של רווח והפסד ובחרתי בחירה מושכלת.

בשבוע הזה ירדתי עוד קילו. לא ערכתי רשימות ולא "הייתי בדיאטה". מה כן? הפנמתי. אחרי יותר מחצי דרך בסדנא – הפנמתי ותיקנתי התנהגויות. זו בדיוק השיטה עליה מתבססים שון והדר בשיטת ה-PNA  שלהם. ר"ת המייצגים בדיוק את התהליך – Physical, Nutrition, Awareness.

על-מנת שיחיד יצליח לבצע שינוי איכותי ומהותי בחייו הוא צריך ללמוד ולהיות מודע למה מניע אותו. את צריכה ללמוד על תזונה נכונה כדי שיהיו לך כלים ביום-יום, את חייבת להיות פעילה ספורטיבית באופן קבוע, בעצימות שתקבעי לעצמך ובאון שיתאים לך על-מנת שתוכלי להתמיד ואת צריכה להיות מודעת לכל אלו. מתי את אוכלת ולמה, מה ה"טריגרים", האם הסיבה היא חוסר זמן ולכן הוא צריך ללמוד להתארגן מראש? האם הסיבה היא רגשית שמביאה לאכילה אימפולסיבית לא-מודעת? האם זה מחוסר ידע?

כל שיעור הוא למידה בשבילי. וכל שבוע אני מבצעת לפחות שינוי אחד מהותי שאח"כ זורם בעורקיי בצורה טבעית כאילו היה שם מאז ומעולם.

שתי חופשות היו במהלך הסדנא –  באחת העליתי 400 גרם (למרות שצעדתי כל יום כ-10 ק"מ) ובאחרת השלתי קילו מעליי. מה השתנה? המודעות והידיעה.

הבלתי-אפשרי הוא המציאות –

מה שחשבתי לבלתי-אפשרי בתחילת הסדנא, היה חלק אינטגרלי מהחופשה האחרונה. להתאמן, ממש, לא רק הליכה "תיירותית". למצוא תחליפים, לדאוג שיהיה אוכל מזין בקרבתי כדי לא להתפתות למסעדות גרנדיוזיות בדרך. בחופשה הקודמת, חשבתי לעצמי שליישם את כל אלו יהוו בזבוז של חופשה טובה. הפעם פשוט לא הרגשתי צורך!

אם אכלתי חטיף דגנים או פרי בשעות הצהריים, אזי בארוחת הצהריים במסעדה, לא יהיה לי "קרייבניג" למנה גדולה ופחמימתית. בארוחת-בוקר בסגנון בופה, להסתובב קודם, לבחון את האפשרויות ואחר לבחור מה "כן" יתארח אצלי בצלחת (עבד מעולה גם בשבועות). בקפה של אחר-הצהריים אפשר לקבל את האווירה של השווקים, את השמש ולוותר על הקינוח (או להוציא משהו שהוכן מראש או רק להתכבד, למי שיודע להציב גבולות). אני רוצה להדגיש שלא היה וויתור. התחושה הקלילה המתלווה להרזיה, תחושת ההישג והשליטה – אף רוגלעך טועה לא יוכל לחקות.

הכי כייף –

ללכת לקנות בגדים ולחוות את צמצום ההיקפים בשמלה חדשה שאז לפני חודשיים היתה טיפה צמודה.

התחלתי עסקה חדשה עם עצמי – כל יום שבו אני נמנעת מלאכול בחוץ בשעת הצהריים, אני מוסיפה 50 ₪ (מה שחסכתי) לתקציב הפינוקים שלי לעצמי. זה בהחלט תמריץ.