ZONE 3 בית ספר לתחרויות סיבולת

בחודש שעבר עשיתי את המעבר מטריאתלון ספרינט לטריאתלון אולימפי. כשסיימתי את התחרות הראשונה במקצה הכפול, שאלתי את עצמי למה חכיתי עד היום. נהנתי הרבה יותר.

ההיגיון הבריא אומר שככל שהמרחק עולה כך התחרות נעשית קשה יותר. כנראה שזה נכון במרחקים הארוכים באמת. אבל דווקא במקרה הזה אני חושבת קצת אחרת. ככל שהמרחק עולה כך העצימות יורדת ויש זמן לחשוב. אמנם לא הרבה אבל מספיק בשביל לקבל החלטות תוך כדי תנועה ולנהל תחרות טובה.

שתי התחרויות האחרונות (בגן שמואל וחיפה) לימדו אותי שזה אכן כך. דרך התנסות במרחק ארוך יותר למדתי לתכנן תחרות, להוציא אותה לפועל ולקבל החלטות במהלכה. בעצם התחלתי להבין איך להתחרות. במרחק קצר אין מקום למשחקים. אתה מתחיל הכי חזק שלך ולאט לאט אתה מגביר. ככה זה עובד. אבל גם את זה צריך לדעת לעשות. אחרת אתה נשרף.

ביום שישי האחרון עמדתי על קו הזינוק באליפות ישראל לספרינט שהתקיימה באשקלון. בשונה מתחרויות קודמות, הפעם תכננתי להתחרות כמו בטריאתלון ספרינט ואילו להתנהל כמו בטריאתלון אולימפי. מצד אחד חזק אך מצד שני חכם. במילים אחרות שליטה. פתאום הכל נראה אחרת כשחוזרים למרחק קצר אחרי ביקור במרחק כפול. הרגשת ביטחון.

באופן כללי היתה לי תחרות טובה. הרגשתי לאורך כל הדרך שאני מנהלת את התחרות ולא להיפך. חציתי את קו הסיום בתחושה שונה ממה שאני זוכרת. לקח לי כמה שנים להגיע לזה אבל בסוף זה הגיע. אין קיצורי דרך. רק ניסיון תחרותי.

ללמוד להתחרות זה תהליך ארוך ומתמיד. אני באופן אישי לומדת דרך כשלונות והצלחות באותה מידה. אחרי כל תחרות מבצעת תחקיר במטרה לשמר את הדברים הטובים ולשפר את הדברים הרעים. ככה משתפרים. בדיוק לזה התכוונתי כשכתבתי בפוסט הקודם שאני שואפת להתחרות כמה שיותר. התחרות הזו היתה אמצעי לשפר את האופן בו אני מתחרה עוד צעד קדימה.

בתחרות הבאה אני עולה כיתה. טריאתלון חצי ארוך (שחיה 1.9 ק"מ, רכיבה 90 ק"מ, ריצה 21 ק"מ). בנתיים תהליך הלמידה ממשיך.