ZONE 3 בית ספר לתחרויות סיבולת

בחודש שעבר עשיתי את המעבר מטריאתלון ספרינט לטריאתלון אולימפי. כשסיימתי את התחרות הראשונה במקצה הכפול, שאלתי את עצמי למה חכיתי עד היום. נהנתי הרבה יותר.

ההיגיון הבריא אומר שככל שהמרחק עולה כך התחרות נעשית קשה יותר. כנראה שזה נכון במרחקים הארוכים באמת. אבל דווקא במקרה הזה אני חושבת קצת אחרת. ככל שהמרחק עולה כך העצימות יורדת ויש זמן לחשוב. אמנם לא הרבה אבל מספיק בשביל לקבל החלטות תוך כדי תנועה ולנהל תחרות טובה.

שתי התחרויות האחרונות (בגן שמואל וחיפה) לימדו אותי שזה אכן כך. דרך התנסות במרחק ארוך יותר למדתי לתכנן תחרות, להוציא אותה לפועל ולקבל החלטות במהלכה. בעצם התחלתי להבין איך להתחרות. במרחק קצר אין מקום למשחקים. אתה מתחיל הכי חזק שלך ולאט לאט אתה מגביר. ככה זה עובד. אבל גם את זה צריך לדעת לעשות. אחרת אתה נשרף.

ביום שישי האחרון עמדתי על קו הזינוק באליפות ישראל לספרינט שהתקיימה באשקלון. בשונה מתחרויות קודמות, הפעם תכננתי להתחרות כמו בטריאתלון ספרינט ואילו להתנהל כמו בטריאתלון אולימפי. מצד אחד חזק אך מצד שני חכם. במילים אחרות שליטה. פתאום הכל נראה אחרת כשחוזרים למרחק קצר אחרי ביקור במרחק כפול. הרגשת ביטחון.

באופן כללי היתה לי תחרות טובה. הרגשתי לאורך כל הדרך שאני מנהלת את התחרות ולא להיפך. חציתי את קו הסיום בתחושה שונה ממה שאני זוכרת. לקח לי כמה שנים להגיע לזה אבל בסוף זה הגיע. אין קיצורי דרך. רק ניסיון תחרותי.

ללמוד להתחרות זה תהליך ארוך ומתמיד. אני באופן אישי לומדת דרך כשלונות והצלחות באותה מידה. אחרי כל תחרות מבצעת תחקיר במטרה לשמר את הדברים הטובים ולשפר את הדברים הרעים. ככה משתפרים. בדיוק לזה התכוונתי כשכתבתי בפוסט הקודם שאני שואפת להתחרות כמה שיותר. התחרות הזו היתה אמצעי לשפר את האופן בו אני מתחרה עוד צעד קדימה.

בתחרות הבאה אני עולה כיתה. טריאתלון חצי ארוך (שחיה 1.9 ק"מ, רכיבה 90 ק"מ, ריצה 21 ק"מ). בנתיים תהליך הלמידה ממשיך.

מכל לימון אפשר לעשות לימונדה

סוף הקיץ מסמן את תחילת החצי השני של עונת התחרויות. בעיקר תחרויות טריאתלון. בדרך כלל זה מתחיל בטריאתלון גן שמואל ומסתיים באליפות ישראל בטריאתלון אילת. מכיוון שעונת התחרויות קצרה יחסית, אני משתדלת להתחרות כמה שיותר במסגרת התכנית המקצועית. מבחינתי כל תחרות זה אימון איכות. בהרבה מקרים אני משתתפת בתחרויות כחלק משבוע אימונים סטנדרטי. קמים בבוקר ומזנקים. בלי דרמות.

ביום שבת האחרון עמדתי על קו הזינוק בטריאתלון חיפה. זוהי התחרות השניה שלי במקצה האולימפי. הגעתי עם תכנית תחרות ברורה וידעתי בדיוק מה עלי לעשות. יום לפני התחרות שאל אותי נמרוד, מאמן בקבוצתי, אם אני מוכנה לתחרות. עניתי "פיזית – לא, מנטלית – כן”. מצד אחד הרגשתי שהגוף לא לגמרי התאושש מהרכיבה שעשינו שבוע לפני כן ממטולה עד אילת (עיין ערך "עד הפידול האחרון") אך מצד שני חשוב לי לצבור ניסיון תחרותי ולכן זינקתי כמתוכנן.

השחיה במקצה האולימפי היתה בנויה משתי הקפות של 750 מטר כאשר בניהן יוצאים מהמים, עוברים על שטיח מדידת זמנים ונכנסים חזרה להקפה נוספת. ביציאה מההקפה הראשונה הרגשתי שהרגליים כבדות והתקשתי לרוץ. בהקפה השניה שניתי מעט את אסטרטגיית השחיה שלי במטרה לצאת רעננה לרכיבה. הצלחתי. החלפה מהירה ועלייה על האופניים.

הדופק ברכיבה היה גבוה משמעותית ולא היתה שום קורלציה בין תחושת המאמץ למספרים. החלטתי לרכוב על פי תחושה. השתדלתי לא ללחוץ חזק מידי כי הייתי מאד קרובה למצב של חוב חמצן. שיחקתי על הגבול.

כשהגעתי חזרה לשטח ההחלפה נתפס לי שריר הסרעפת. ניסיתי להסדיר נשימה תוך כדי ריצה כשאני חולפת מחוייכת על פני המועדדים ואף מסמנת לליאור שהכל בסדר. חשבתי שתוך קילומטר זה יעבור. לאט לאט התקשתי לנשום ונכנסתי למצב של קוצר נשימה. אמרתי לעצמי שאין מצב שזה קורה לי דווקא בריצה. חיכיתי לרגע הזה שעתיים ומה עכשיו? סכין בגב. הבנתי שכנראה אי אפשר לשחרר את זה תוך כדי תנועה ועצרתי בתחנת השתיה הראשונה. פעם ראשונה בחיים שלי שעצרתי בתחרות. הרגשתי שאין ברירה. עצרתי לחצי דקה אך זה לא עבר והמשכתי לרוץ בקצב איטי מהמתוכנן. העיקר לרוץ. בשלב הזה כבר לא עניינה אותי התוצאה וקיוויתי לסיים את התחרות בריצה. חשבתי לעצמי שרק לפני שבוע התקבלתי לבית ספר לחפירה וכבר קיבלתי שיעורי בית. תענוג.

התחלתי לחפור. לחפור עמוק. מקילומטר לקילומטר. מידי פעם ניסיתי להגביר וזה לא הלך. כל כך סבלתי עד כדי שלא האמנתי כשמישהי צעקה לי תוך כדי הריצה "את נראית מצוין". נקודת הסיבוב היתה אחרי 6 ק"מ. חשבתי שאני מדיימנת.  הייתי קונה שני קילומטרים נוספים בכל תחרות אחרת רק לא היום. החלטתי לא להסתכל אחורה וגם לא להסתכל בשעון. פשוט לרוץ עד שאראה את הסוף. אבל איפה הוא ?! הריצה הזו הרגישה כמו נצח. 500 מטר לסיום ליאור צעק לי : "יאללה ירדן לחפור עמוק". אחרי 11.5 ק"מ של חפירה כבר לא נשאר לי מאיפה. זו האמת. אבל בחיים כל דבר טוב מגיע לסוף. היה טוב וטוב שהיה. עוד תחרות לאוסף.

סיימתי במקום השני כללי מבין הנשים. לא תמיד נקבל ביום התחרות מה שנרצה אך כשסוחטים טוב את המיץ אז מכל לימון אפשר לעשות לימונדה.

עד הפידול האחרון

יום שישי. 2:30 בלילה. מטולה. 26 רוכבים מחולקים למספרי ברזל כולל צוות המאמנים בראשותם של טייס קרב ופסיכולוג עם דרכון גרמני. המטרה רכיבה ממטולה עד אילת בנשימה אחת. אחרי שנת לילה קצרה ותדריך בטיחות הדלקנו את הפנסים על האופניים ויצאנו לדרך.

לג ראשון במגמת ירידה. קצת קריר והקצב סביר. מתגלגלים לאט ובזהירות בגלל החשכה כאשר כל הזמן יש קשר בין המאסף למוביל הדבוקה. אמנם רק לפני כמה שעות אכלתי פסטה לארוחת ערב וכבר צריך להתחיל לתלדק. יום ארוך עוד לפנינו.

שלושה ימים לפני המסע נפגשתי עם שון לבנות תכנית תזונה שתתאים לרכיבה בת 20 שעות. בפגישתנו ביקשתי שתכנית התזונה תהיה מגוונת ומבוססת על מוצקים בלבד. בנינו תכנית במחזורים של 4 שעות רכיבה כאשר בתום השעה הרביעית צפויה להיות הפסקה ארוכה בה ניתן להכניס קצת יותר קלוריות במצב מנוחה. התכנון היה לאכול כל 20 דקות החל מהשעה הראשונה של הרכיבה וכך היה.

כעבור שעתיים וחצי הגענו לצמח. בדיוק על פי התכנון. מתחילים לראות סימנים ראשונים של אור. מזג האויר ממש נעים וכולנו תקווה שכך ישאר גם במהלך היום. אחת לשעה וחצי עשינו עצירה קצרה למים ופיפי וכל 4 שעות עצירה ארוכה יותר לתדלוק ומנוחה קלה. בעצירה הראשונה אפילו היה זמן להצטלם, לעשות צ'ק-אין בפייסבוק ולתייג. בעצירה השניה הסתפקנו בצ'ק-אין עם תמונה בלבד. בעצירה השלישית סגרנו את הפינה בצ'ק-אין ונסענו. מהעצירה הרביעית והלאה כבר לא היתה עקביות. אחרי 200 ק"מ אתה מנצל את ההפסקה עד הרגע האחרון. יש כל כך הרבה להספיק והזמן הוא רק 7 דקות. ככה זה כשגרמניה מאחדת כוחות עם חיל האויר הישראלי. קודם כל מנהלות ואחר כך כל השאר.

עד אותה נקודה הרגשתי בסדר גמור. אמנם לא קל אבל סביר בהחלט. כבר אמצע היום ומזג האויר התחמם. 39 מעלות בשיא. באזור ים המלח הרגשתי שאני מיובשת וכל כמה דקות שפכתי על עצמי מים מהבקבוק. לא הייתי מסוגלת לשתות או לאכול וחיכיתי שתהיה עצירה כדי להתאושש כמו שצריך. בשלב הזה הרגשתי שהתחילה המלחמה. קשה אבל עדיין עמדתי בקצב של הדבוקה.

בערך בק"מ ה – 230 עשינו עצירה נוספת והמטרה שלי היתה להתאושש ככל שניתן כדי להמשיך במסע. הייתי די מתושת ולא ידעתי מה לעשות קודם. קניתי קולה כדי להכניס קצת סוכרים והתיישבתי. מזל שליאור פינק אותי במאפינס ללא גלוטן כי לא יכלותי לאכול שום דבר דומה לכל מה שאכלתי עד כה. עוד לא סיימתי לאכול וכבר זזים. תודה לדורה שדאגה למלא לי מים בבקבוקים.

עליתי על האופניים והרגשתי קצת יותר טוב. הק"מ הראשונים עברו בסדר יחסית והייתי אופטימית. לאט לאט עלו המעלות ונעשה חם יותר וקשה יותר. תחושת הבחילה עדיין ליוותה אותי והתקשתי לאכול תוך כדי רכיבה. מצד אחד אין מצב לא לאכול ברכיבה כזו ומצד שני פשוט לא מסוגלת. החלטתי לקחת ג'ל ששמתי בכיס למקרה חירום. איכשהו שרדתי עוד 40 ק"מ. החיוך חזר לפנים. גל ראה אותי והופתע שצלחתי לג נוסף כי אם איך שנראיתי שעה וחצי לפני כן לא היה סיכוי שאשרוד עוד ק"מ אחד.

סוף סוף עצירה גדולה. הורדתי נעליים, שטפתי פנים ובעיקר הכנסתי מלחים. כל הגוף כאב והבטן נפוחה מנוזלים. מסביבי ראיתי עוד אנשים סובלים והיה לי ברור שלאף אחד לא קל. אם זה היה קל כנראה שלא היינו עושים את זה. שוב ניסיתי להכניס עוד קלוריות ולהתאושש לפני שממשיכים. עברנו את החצי. נשאר עוד קצת פחות מ 200 ק"מ עד אילת.

הלג הבא היה עד צומת חצבה. כאן כבר עברתי למוד ספירת הק"מ. מוקדם מהצפוי אבל אין ברירה המלחמה בעיצומה.במהלך הרכיבה כל מה שעניין אותי זה רק הגלגל שלפניי. לרכוב קרוב ולא לפתוח פער. כל ק"מ שעבר הרגשתי חלשה יותר וניסיתי להחזיק בשיניים. הגוף דעך בהדרגה. רוח גבית מדהימה מצד הרוכבים בדבוקה הובילה אותי לנקודת העצירה הבאה (לא מתוכננת).

עצרנו אחרי 309 ק"מ כי אנשים היו לזקוקים למים. בירכתי את הרגע הזה. השכבתי את האופניים על הריצפה ונשכבתי לידן. לא יכולתי לזוז. היה חם ברמות הסטריות. ליאור שאל אותי אם אני רוצה לעלות לרכב ועניתי שלא. אבל גם לא הייתי בטוחה שאני כשירה לגמרי מבחינה פיזית. לא רציתי לוותר. רציתי להמשיך והמשכתי.

איך שעליתי על האופניים ידעתי שזה עניין של כמה ק"מ. זהו הגוף גמור. לאט לאט התחלתי לפתוח פער מהדבוקה ובקושי הצלחתי לפדל במישור. גם ניסיונות גישור בעזרתם של גל ומתן לא צלחו. הרגשתי שהגעתי לקצה והחלטתי לעצור. עליתי לרכב לקבל סיוע רפואי מהחובשים וכך השלמתי את הדרך עד אילת.

אני שמחה שלקחתי חלק במטולת אפילו שלא השלמתי את המסע במלואו (בפעם הזו). סגרתי 320 ק"מ. 14 שעות רכיבה ברוטו. פי שתיים ממה שאי פעם עשיתי. בהתחלה הרגשתי החמצה להתחיל ולא לסיים. בעיקר בגלל שזה לא אופייני לי בשאר תחומי החיים. אחרי כמה שעות ברכב ושיחה עם חבר שעלה יחד איתי הבנתי שאני את שלי להיום עשיתי. פרצתי גבולות והבאתי את הגוף שלי למקום חדש שלא הכרתי עד היום. רכבתי עד טיפת האנרגיה האחרונה שהיתה לי. רכבתי עד הפידול האחרון.

עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה

20 ק"ג, 28 ס"מ בהיקף המותן ו-19% שומן זה מה שהורדתי בחצי שנה. ואם תרצו בתרגום חופשי אז 40 מנות פלאפל או 62 חפיסות שוקולד. מילת המפתח סבלנות.

בפברואר 2011 חזרתי לאימונים אחרי השבתה של 3 שנים בשל פציעה בכף רגל. מי שהאמין בי ודחף אותי לחזור היה המאמן שלי ליאור זך מאור. בשל הפציעה תוכנית האימונים התבססה בשלב ראשון על הליכות ורכיבה בלבד, אולם עיקר הפוקוס שלנו התמקד בתזונה. ליאור הפנה אותי לתזונאי שמלווה את הקבוצה, שון פורטל, שכבר ליווה רבות ספורטאים חובבנים ומקצוענים. במצב שבו הכושר הוא נמוך היה ברור שלא רק הספורט הוא שישרוף את עודף המשקל ויש לשלב זאת עם תזונה מאוזנת. היינו צריכים לבנות תפריט מרזה, שיהא מספיק אנרגטי לאימונים, שלא ישעמם ושיתחשב בקפריזות התזונתיות שלי (רגישות לגלוטן). לא פשוט. מזל ששון בעצמו סובל מאותה בעיה ושולט היטב במוצרים ללא גלוטן. יצאנו לדרך.

בפגישה הראשונה ביצענו שקילה, מדידת היקפים והגדרנו מטרות. לאחר מכן העלנו את כל הנתונים לטבלה שהכילה גם את היקף שעות האימון בחישוב הוצאה קלורית שבועית ועל סמך כל אלו שון הרכיב עבורי תפריט. קבענו להיפגש אחת לשבועיים ובמקביל ניהלתי יומן אכילה בכדי שנוכל להסיק מסקנות ולבצע חידודים בהמשך. בחודשים הראשונים נפח האימונים היה קטן וכמות הקלוריות הנכנסות ליום עמדה על כ – 1500. בהתחלה הרגשתי קצת תחושת רעב אבל מהר מאד הגוף הסתגל למצב חדש. בחודשים האלה הירידה במשקל היתה עקבית בדיוק כפי שציפינו. ירדתי 5 ק"מ ו – 4.2% שומן.

לאט לאט נפח האימונים עלה והתחלתי להשתלב באימוני רכיבה קבוצתיים שערכו בין 3-4 שעות. הדגש התזונתי עבר מתזונה להרזיה לתזונת ספורט, לא רק לפני ואחרי האימון אלא גם תוך כדי. התחלנו לנסות כמויות שונות וסוגים שונים של מזונות שחלילה לא יגמר לי הדלק. אחד הניסיונות המעניינים היה במחנה רכיבה מתגלגל מעינת ועד אילת. 3 ימי רכיבה ארוכים בהם מרבית הארוחות מתבצעות על האופניים. תכנית התזונה שלי למחנה כללה בין היתר מטרנה. כן, כן קראתם נכון. מטרנה כמקור אספקת פחמימות. בהתחלה חשבתי שזו בדיחה וכשהבנתי שלא רצתי לסופר לקנות קופסא. כולם התקשו להאמין ואני התקשתי בהכנה. בכלל לא ידעתי איך מכינים את זה וחצי קופסא הלכה לפח. פאדיחה. קיבלתי סיוע מהאמהות שבחבורה ואכלתי מנה בכל ערב לפני השינה.

תכנית התזונה החדשה כללה "העמסת פחמימות" וכל פעם העמסה בהתאם לאופי האימון ומשכו. בנוסף לכל אימון תוכנן לי כמה עליי לצרוך בכל שעה. התזונה הורכבה מג'לים ומשקאות איזוטוניים של חברת GU (מוצרי ספורט המכילים כמות מוגדרת של סוכרים ומלחים הנספגים במהירות) על מנת לשמור על מאזן נוזלים ורמת הגלוקוז בדם. אימונים ארוכים הם לא הזמן לחסוך בקלוריות לצורך הרזיה אולם צריכת קלוריות מוגברת איננה קלה מנטלית לספורטאי שמטרתו ירידה במשקל על אף שקיים קשר הפוך בין השניים. עם זאת החלטתי שאני הולכת על זה עד הסוף ועד מהרה גם באו ההוכחות. בשלב זה הקלוריות המשיכו לעלות מעל 2000 ליום ואחוזי השומן עפו שירדתי  10 ק"ג ו – 11.2% שומן.

בחודשי הקיץ עשיתי את הקפיצה הגדולה מבחינת הירידה במשקל וזאת בזכות שילוב נכון בין תזונה לעצימות האימונים. התפריט שלי המשיך להשתכלל ועברתי לתפריט יומי המותאם לאימונים ספציפיים וכלל גם תוספי תזונה. בכל פגישה הגעתי עם תכנית האימונים מליאור לשבועיים הקרובים ולפיה בנינו תפריט יומי. בהתחלה קצת היה מורכב לזכור הכל אבל די מהר מתכונת האימונים והתזונה החדשה הפכה לשגרה. עם זאת שום קוטג' או בננה לא היו חקוקים בסלע וקיבלתי כלים לבצע שינויים עצמאית במסגרת התפריט על בסיס תחושות או שינויים מוגדרים בתכנית האימונים. בסוף הקיץ סגרתי ירידה של 16 ק"ג ו – 17% שומן.

בתחילת הסתיו הרגשתי שאני מתחילה להתקרב למה שהייתי לפני הפציעה. גם מבחינת מראה וגם מבחינת תחושה. ירדתי מתחת למחסום ה 50 ק"ג ומזה הרבה זמן הרגשתי טוב עם עצמי אפילו בבגד ים. זוכרת שבאחד האימונים ליאור סיפר לי שאלכס, חבר לקבוצה שהכיר אותי מהימים הטובים שלי ומהתקופה שאחרי, היה בהלם ואמר שאני מתחילה להזכיר לו את ירדן מפעם. בנקודה הזו החלטנו לעצור והדגש התזונתי עבר לחידוד. בעיקר לפני תחרויות.

הספורט שעד אותה נקודה היה חלק משגרה קיימת הפך להיות הדבר העיקרי שאני רוצה לעשות בחיים. התחושה הזו היתה מוכרת לי מהעבר רק שהפעם הרגשתי שזה הזמן המתאים לעשות את השינוי וללכת בעקבות הלב. החלטתי לעזוב את תחום הפקות הטלויזיה במטרה להתמקצע במרחקים הארוכים ובתחילת 2012 הצטרפתי לנבחרת הייצוגית של קבוצתי ZONE 3.

בדיוק אחרי שנה מתחילת התהליך החלה עונת התחרויות שלי. אמנם עדיין לא הייתי בכושר שיא אבל בכושר מספיק טוב בכדי לעמוד על קווי זינוק. באופן אישי אני מאד אוהבת להתחרות. הניסיון התחרותי מאד חשוב לי בתהליך ההתפתחות שלי כספורטאית ואני בעד להתחרות כמה שיותר. מבחינתי כל תחרות היא הזדמנות ללמוד, לבחון ולנסות דברים חדשים אם זה ברמת עצימות, ציוד, ביגוד או תזונה. במסגרת הפגישה החודשית עם שון ביצענו התאמות הן מבחינת תזונה והן מבחינת תוספים לתקופת התחרויות הקרובה תוך תכנון ארוך טווח. אחרי כל תחרות דיווחתי תחושה ועדכנו כמויות לקראת התחרות הבאה. אם בהתחלה חשבתי שלאכול 1500 קלוריות זה לא ממש צ'ופר אז היום אני יכולה לומר שלאכול 3500 זה חתיכת אתגר !

אחד האירועים שהשתתפתי בו לאחרונה היה "מרוץ הלילה של ברוקס". בשונה מהתחרויות שעשיתי לפני כן, הפעם היה מדובר בריצה בשעות הערב. קצת חששתי לרוץ על קיבה מלאה והייתי סקרנית לדעת איך תראה תכנית התזונה שלי לתחרות. הופתעתי. בתור אחת שלא חובבת מתוקים דווקא שמחתי להתפנק בפודינג וניל באמצע היום. כמעט שכחתי כמה זה טעים. רק אחרי שקראתי את הערכים התזונתיים שעל גבי האריזה הבנתי למה זה נכנס לתפריט. הרבה פחמימות ואפס שומנים וחלבונים. פיתרון מצוין להכנסת קלוריות במנה קטנה. בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לא להכביד על הקיבה בשעות שלפני הזינוק. עמדתי ביעדים שהצבנו לתחרות כך שאין ספק שזו היתה פצצת אנרגיה מתוקה.

בשנה הבאה אני מתחילה לעלות מרחקים בהדרגה. עד היום התחרתי רק במרחקים קצרים יחסית כמו טריאתלון ספרינט (שחיה 750 מטר, רכיבה 20 ק"מ, ריצה 5 ק"מ). בתקופה הקרובה אני צפויה להתחרות במרחק האולימפי (שחיה 1.5 ק"מ , רכיבה 40 ק"מ, ריצה 10 ק"מ) ובהמשך גם במרחק חצי איש ברזל (שחיה 1.9 ק"מ , רכיבה 90 ק"מ, ריצה 21.1 ק"מ). כל זה לצד ליווי מקצועי שבין היתר כולל גם עבודה צמודה עם שון שדואג שתמיד אהיה במשקל הנכון בזמן הנכון.

אם יש גן עדן

כשאבא שלי שאל אותי בינואר אם אני רוצה (או יותר נכון יכולה) לנסוע לחופשה משפחתית בסוף הקיץ אמרתי לו שעד אז אלוהים גדול. כשנמצאים עמוק בעולם ההפקות קשה לתכנן חופשות. הכל מאד נזיל. בכל זאת שאלתי לאן נוסעים וידעתי שאם לא אקבע עובדה שאני יוצאת לחופש זה פשוט לא יקרה. למחרת כבר סגרנו טיסה לטוסקנה.

מעולם לא חיכיתי לחופשה משפחתית כמו בפעם הזו. התקופה שבין הנסיעה לאוסטריה (פרק 3) לנסיעה לטוסקנה היתה מתישה ובעיקר עמוסה רגשית. כשהתקרב מועד הטיסה קלטתי כמה שהעיתוי מושלם. בדיוק יום אחרי שסיימתי לעבוד.

אם לא ראיתם אז בטח שמעתם על נופיה המרהיבים של טוסקנה. במילים אחרות זה גן עדן לרוכבים. חודשיים לפני הנסיעה התחלתי לחקור את האזור והתעניינתי במסלולי רכיבה מגוונים. אני מאד אוהבת לתכנן טיולים. במיוחד במקומות שלא הייתי בהם אף פעם. במקביל ערכתי מסע שכנועים בקרב בני הבית בשאיפה לרכיבה משפחתית. בהתחלה הרעיון זכה להתלהבות אך בסופו של דבר למטוס עלו זוג אופניים אחד. מזל שהחבר'ה אוהבים לישון עד מאוחר…

לפני הנסיעה נפגשתי עם שון להכנת תפריט לחופשה. אני מודה שהפעם כבר לא חששתי משינויים. הרגשתי שקיבלתי מספיק כלים בכדי לשמור על המשקל מבלי לוותר על אחד מתענוגות החיים "אוכל". בבניית התפריט לקחנו בחשבון את ההוצאה הקלורית היומית והארוחות נקבעו בהתאם לסדר היום. איטליה זה ממש לא המקום להתנזר בו מאוכל טעים ואין כמו פסטה (ללא גלוטן) כמילוי מאגרים לרכיבת בוקר.

יום הטיסה היה ארוך ומייגע. כל מה שהספקנו זה לנסוע לחווה שנמצאת כ 15 ק"מ מפירנצה ולעשות קניות בסופר. למחרת היה יום שבת. הנחתי שהכבישים יהיו פנויים ומתאימים ל"רכיבת היכרות" באזור. יצאתי לרכיבה עם אור ראשון ולא ראיתי אפילו רוכב אחד. סובבתי רגליים בכיף וניסיתי ללמוד את השלטים. כעבור שעה הבחנתי בדבוקה די גדולה שככל הכנראה רק התחילה חימום באותו הזמן. מיד הבנתי שטוסקנה זה לא ישראל. לא חייבים לצאת כל כך מוקדם לרכיבה של 4 שעות. לאט לאט ראיתי יותר ויותר רוכבים. ידעתי שהגעתי למקום הנכון. עכשיו כל מה שצריך זה לסמן יעד במפה ופשוט לרכוב אליו.

אחה"צ החלטתי לצאת לסיור מקדים עם הרכב ולהכיר את השטח דווקא מהצד השני. התייעצתי עם בעלי החווה לגבי המסלול שתכננתי וקיבלתי אישורם מבחינה בטיחותית. אבא שלי היה קצת מודאג מהעניין למרות שהיה עד לתרבות רכיבה שאפשר רק לחלום עליה בארצנו.

ביום השלישי לתוך החופשה התחיל הכיף האמיתי. קמתי ב 5:00 בבוקר (מוקדם כי בכל זאת באנו לטייל ולא רק להתאמן) ומצאתי את אבא שלי שותה קפה בזמן שמעלה תמונות לפייסבוק. חשבתי שנכנסה בו מוטיבציה לרוץ אך מסתבר שהוא מינה את עצמו לרכב ליווי. יותר טוב מזה נשתגע. העמסתי 2 בקבוקים לרכב ויצאנו.

בטוסקנה כמעט כל המקומות היפים נמצאים בגובה. לא משנה באיזה יעד תבחר הדרך תמיד תהיה במגמת עליה. כיף לא נורמלי. בתחילת כל עליה יש שלט של המרחק והשיפוע אבל איכשהו אתה אף פעם לא יודע מה באמת מצפה לך. זרמתי. מידי פעם גם שיניתי את המסלול בספונטניות. מספיק להבין מילה אחת כדי לדעת איך לחזור. לא מסובך.

עוד יום, עוד רכיבה, עוד טיפוס וכך סגרתי שבוע מכובד שלפי הגרמין עמד על 350 ק"מ וממוצע של 1200 מטר טיפוס מצטבר ליום. אף פעם לא רכבתי נפח כזה לבד אבל משהו במקום הקסום הזה לא נותן לך אופציה אחרת. חזרתי לארץ בשישי בערב ואחרי שיחה קצרה עם ליאור קיבלתי אישור לרכיבה נוספת אך הפעם עם הקבוצה. האמת שאחרי שבוע רכיבה לבד קצת התגעגעתי לרכיבה ביחד.

ההחלטה לקחת את האופניים היתה טובה ולא רק בהיבט של האימונים. אמנם חופשה באיטליה וירידה במשקל לא עולים בקנה אחד אבל המספרים הראו ירידה של 18 ק"ג, 19.2% שומן, 27 ס"מ בהיקף המותן ו16 ס"מ בהיקף האגן.

אין ספק שזו היתה אחת החופשות אם לא "ה" (!) ויותר מזה אחלה הכנה למחנה הרכיבה. על כך בפוסט הבא…

מים רבים זרמו בירדן

אם יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור ישנם שלושה דברים שהייתי רוצה שיקרו דווקא בתקופת ילדותי. לגדל כלב, לדבר אנגלית שפת אם ולשחות בקבוצת שחיה. המשותף לשלושתם הוא שככל שנחשפים אליהם בגיל צעיר יותר כך הלמידה קלה יותר. אף הפעם לא מאוחר מכדי ללמוד אבל כאן נכנסת השאלה לאן אתה שואף להגיע?

בתור ילדה מאד אהבתי לשחות וביליתי בבריכה לעיתים קרובות. אף פעם לא שחיתי בקבוצה מסודרת. לא פעם אמרו להורים שלי שיש לי פוטנציאל ושכדאי שאצטרף לקבוצת שחיה בקאנטרי. אני העדפתי לשחק כדורסל. אחרי 12 שנים כשהתחלתי להתאמן בטריאתלון קצת הצטערתי על כך. שחיה זה לא דבר ששוכחים אך לטכניקה יש השפעה ניכרת על ההתקדמות בהמשך. בדיעבד, כנראה שהייתי צריכה להסתובב עם פולי (מצוף המונח בין הרגליים במטרה לבודד עבודת הידיים) בין הרגליים במקום עם כדור כתום ביד.

בתקופת האימונים הראשונה השחיה היתה עקב אכילס שלי מבין שלושת התחומים. הפער בינהם היה כה גדול עד כדי שהצטרפתי לקבוצת שחיה בה כל אחד מהשחיינים היה מחצית מגילי וביליתי במים 5 פעמים בשבוע. לא קל. לשפר יכולת שחיה בגיל מבוגר זה תהליך ארוך ומייגע. בהתחלה לא נהנתי ואפילו די סבלתי. עם הזמן ראיתי גרף שיפור והצלחתי להנות במידה מסויימת. מים רבים זרמו מאז בירדן (תרתי משמע) ובתקופת האימונים השניה נראה שהכל עומד להתחיל מהתחלה. רק שהפעם אני כבר יודעת כמה זה קשה לשפר כל שניה במאה מטר חתירה.

אימון שחיה בשבילי זו התמודדות מנטלית יותר מאשר פיזית. לא משנה אם מדובר באימון טכניקה, טמפו או נפח. אימון שחיה זה אימון שחיה.

באופן כללי אני מאד מאמינה בלשפר את החולשות ולא רק לשים דגש על החוזקות. זה נכון שהשחיה מהווה חלק קטן בתחרות אך עדיין יש לה השפעה על התוצאה הסופית.

אחרי שהשלתי מגופי11 ק"ג הגיע הזמן להכנס למים ולהתחיל לעבוד. הבגד ים מלפני 4 שנים סוף סוף עולה עלי אבל לרגל המאורע קניתי אחד חדש. חודש אוגוסט היה עיתוי מצוין מהרבה בחינות. הקבוצה היתה בתקופת המעבר אחרי תחרויות איש הברזל של הקיץ ועיקר הדגש היה על טכניקה. שני אימוני שחיה בשבוע. כניסה רכה. לאט לאט דברים התחילו להתחבר ותחושת המים נעשתה מוכרת.

 

בסוף החודש התקיימה סדנת מים פתוחים (מקור מים פתוח כגון ים, אגם וכדומה) בשדות ים. האימון "האהוב עלי” בלשון המעטה. במהלך העונה רוב אימוני השחייה מתבצעים בבריכה בעוד שהתחרות עצמה מתקיימת בים. לרובנו יש פער בין יכולת השחיה בבריכה לבין יכולת השחיה במים פתוחים ולכן חשוב לקיים גם אימונים כאלה. בדרך לאימון היו לי פרפרים בבטן וקיוויתי שהים יהיה נוח. הים היה קצת גבוה וזה לא מנע מאיתנו להכנס פנימה ולתרגל זינוק, ניווט, דראפטינג (שחיה בדבוקה) וחוזר חלילה. שלושה אלמנטים משמעותיים בתחרות. אני מודה שלא כל כך ידעתי איך לאכול את האימון הזה. שלא לדבר על לאכול באימון עצמו. בכל זאת הפעם האחרונה ששחיתי בים היתה די מזמן וכל גל העיף אותי כמעט עד החוף. העיקר שעבר. באימון הבא יהיה יותר טוב. כמו כל דבר זה לוקח זמן עד שמתרגלים.

אימוני השחיה נתנו לי עוד מוטיבציה להמשיך לחדד את המשקל והתוצאות בהתאם. אחרי חודש של 17 שעות אימון שבועיות כבר הורדתי 14.3 ק"ג, 16.9% שומן, 24 ס"מ בהיקף המותן ו 13 ס"מ בהיקף האגן. זהו, הקיץ נגמר. סיימתי לעבוד. עכשיו אפשר להתרכז בדבר האמיתי. חופשה קצרה בטוסקנה וחוזרים…

הצעד הראשון הוא תמיד הצעד החשוב ביותר

הצעד הראשון שלי היה בפברואר 2011 כאשר החלטתי לחזור להתאמן לאחר תקופה ממושכת של העדרות בעקבות פציעה. מכאן ועד להגשמת החלום ידעתי שיש עוד אין ספור צעדים שעלי לעבור בדרך. ככל שעברו הימים הבחנתי שמשהו בי לאט לאט משתנה. לא רק מבחינה גופנית אלא גם עמוק בפנים. הספורט שעד אותה נקודה היה חלק משגרה קיימת הפך להיות הדבר העיקרי שאני רוצה לעשות בחיים. התחושה הזו היתה מוכרת לי מהעבר רק שהפעם הרגשתי שזה הזמן המתאים לעשות את השינוי וללכת בעקבות הלב. הצעד השני לא איחר לבוא וביולי 2011 החלטתי לעזוב את עולם המדיה במטרה להתמקצע במרחקים הארוכים. מבחינתי זה לא היה עוד צעד בדרך. אלא צעד משמעותי שסימן התחלה של דרך חיים חדשה.

ברגע שההחלטה נעשתה חשבתי שהכל יהיה יותר פשוט. מסתבר שדווקא להפך. הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לשתף בכך את ליאור. תיאום ציפויות הוא דבר מאד חשוב בתהליך במיוחד כשמדובר בבניה לטווח ארוך וצפויה לנו דרך ארוכה יחד. לשמחתי ליאור תמך בהחלטה ועם זאת שוב דאג להזכיר שסבלנות היא שם המשחק. נפגשנו, דיברנו ובעצם הנחנו את כל הדברים על השולחן. אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה שהבנתי את המשמעות של ספורט מקצועני. תוך כדי השיחה שאלתי את עצמי האם זה היעוד שלי בחיים ? האם טריאתלון זה הענף המתאים למיצוי היכולת ? האם עשיתי את הבחירה הנכונה ? כל כך הרבה שאלות ואף לא תשובה אחת. למען האמת גם לא ציפיתי לקבל תשובות בשלב זה אלא רק להציף את הדברים בכדי שאוכל לבחון אותם בהמשך הדרך. לפעמים בחיים אנו מקבלים תשובות בסיטואציות שלאו דווקא יש להן קשר ישיר לשאלות. וכשזה קורה, לרוב אנחנו מרגישים אם זו התשובה הנכונה. בגלל זה אני מאמינה שהתשובות מגיעות דווקא כשמניחים להן בצד לרגע. חזרתי הביתה עם חומר למחשבה שמספיק לפחות לכמה שנים והמשכתי במסע לעבר החלום. זה כל היופי בדימיון, שאין לו גבולות. היעד בצעדים הראשונים עשוי להשתנות בצעדים שיבואו אחריו כך שכל עוד אני בתחילת הדרך עומדות בפניי יותר אפשרויות.

רק דבר אחד בטוח, שכל זה לא יוכל לקרות לפני שאגיע למשקל גוף תקין. עד כה הסרתי מעליי 11 ק"ג, 14.5% שומן, 21 ס"מ בהיקף המותן ו 12 ס"מ בהיקף האגן. אמנם עדיין לא די בכדי לעצור אך בהחלט אפשר להתקדם לשלב הבא. קדימה לבריכה !

יש הגיון בשיגעון

השבוע בבלוג ירדן מספרת על סוף שבוע של אימונים ארוכים, קשים ונעימים ברגליים.

כמה קל זה להגיד "קשה יש רק בלחם ובסוף גם אותו אוכלים". אמנם אני רגישה לגלוטן אבל המציאות מראה שההפך הוא הנכון ודווקא במובן החיובי של המילה. התאוריה שלי היא שהקושי הוא אינו מכשול בדרך למטרה אלא חלק ממנה. קחו לדוגמא את קבוצת ספורטאי סיבולת. קבוצה זו יצרה תרבות חדשה בעולם הספורט שמאפייניה הבולטים הם קושי, כאב וכח סבל. לכל אחד מחבריה יש סיבה מספיק טובה לקום בבוקר ולהמשיך במסע החיפוש אחר קצה גבול היכולת. האם השמיים הם הגבול ? מוזמנים לבדוק בעצמכם.

בדרך כלל כשיש לנו אימון טוב אנחנו זוכרים אותו וכשיש לנו אימון רע אנחנו מנסים לשכוח אותו. אני דווקא משתדלת לזכור את האימונים הקשים בהם גיליתי גבולות חדשים. בכל פעם הגבול החדש תופס מקום גבוה יותר בפרמידה ומשמש ככלי להתמודדות מנטלית באימונים קשים אחרים שצפויים להגיע בהמשך המסע. יוני 2011 זכור לי כחודש אימונים מאד קשה, זו היתה בדיוק התקופה שהצטרפתי לאימונים קבוצתיים בכל סוף שבוע בעוד הקבוצה נמצאת בשיאה לקראת תחרויות איש הברזל (3.8 ק"מ שחיה, 180 ק"מ רכיבה, 42 ק"מ ריצה) בקיץ. אלה היו אימונים עבים וארוכים שעבורי בשלב הזה רק לסיים אותם היה דבר מכובד.

כל אימון כזה דרש הערכות מאוד יסודית הן מבחינת תזונה, הן מבחינת נוזלים והן מבחינת ציוד. לכל אימון שכזה יצאתי עם התזונה שתכננתי לצרוך במהלכו ועוד כמה חטיפים וג'לים רזרביים למקרה שאזדקק לתוספת קלורית. הרזרבות שלקחתי איתי איפשרו לי גם לעשות שינויים מינוריים בתוכנית התזונה במהלך האימון בהתאם למזג האוויר, לעצימות האימון, ולהרגשה הכללית שלי באותו יום. אימונים מהסוג הזה הם לא הזמן לחסוך בקלוריות לצורך הרזיה, בטח לא כשמדובר בימים חמים והגוף זקוק להרבה נוזלים ומלחים. מבחינתי ההתנסות באימונים ארוכים וקשים ברצף הייתה הזדמנות מצויינת לנסות דברים, לעשות טעויות, ללמוד איך הגוף שלי מגיב וכיצד אני צריכה "לתדלק" אותו באימונים הבאים שעוד יבואו.

יש סוף שבוע אחד שזכור לי במיוחד. שני אימונים במתכונת די דומה, אחד בלטרון ואחד בגבעת עדה. הראשון ערך למעלה מ – 4 שעות והיה בנוי הן מרכיבה קבוצתית והן מרכיבה אישית. תכנית התזונה שלי באימון הזה היתה מורכבת ממוצקים, ג'לים ומשקאות איזוטוניים במינון של 300 קלוריות לשעה (שילוב בין השלושה על פי ערכים תזונתיים). אך באותו יום ספציפי הרגשתי שאני לא מסוגלת לגעת במוצקים בכלל. כל דבר במצב צבירה שכזה שנסיתי להכניס תוך כדי רכיבה פשוט נתקע לי בגרון. הסיבה לכך היתה מושפעת משני גורמים הקשורים למתווה האימון. קצב הרכיבה בדבוקה ותנוחת רכיבה על הארובר (התקן הנמצא על הכידון המשמש להשגת תנוחה אווירודינמית) בקטע נגד שעון (רכיבה אישית כנגד זמן). בשני המקרים היה לי קל יותר לאכול ג'לים תוך כדי הרכיבה, גם מבחינת ההתעסקות וגם מבחינת התחושה בקיבה. לאור המסקנות של אותו אימון החלטתי שבאימון למחרת אני מבססת את התזונה שלי רק על דברים נוזליים. כאמור אין זה אומר שמה שהתאים אתמול בהכרח יתאים גם מחר, אך ניסוי וטעייה היא דרך טובה להסקת מסקנות.

בנוסף לקושי בניהול התזונה חוויתי גם קושי מנטלי ברכיבת נגד שעון. אני חושבת שזה היה אחד הימים החמים בשנה, 37 מעלות בשיא, ואלה היו 90 דקות שהרגישו כמו נצח. אחד החסרונות ברכיבת נגד שעון הוא שאתה מתמודד לבד עם הסבל, אבל המחשבה על הסיפוק שיבוא אחרי הצליחה לגבור על חברותיה הפסימיסטיות. סיימתי את האימון מפורקת. השעה היתה כמעט 12:00 בצהריים ולא נותרו עוד יותר מידי שעות עד האימון הבא. ההתאוששות היא חלק מאוד חשוב במכלול ובמיוחד כשיש אימונים ארוכים וקשים גם בשישי וגם בשבת. אמנם ישנן מספר דרכים להתאוששות אך מבניהן לתזונה יש השפעה גדולה על איכות תהליך ההתאוששות. אכלתי מיד בתום האימון ולאחר מכן המשכתי לאכול כל שעתיים על פי תפריט סוף שבוע המורכב מ – 2650 קלרויות נכנסות לא כולל תזונה במהלך האימונים.

יום שבת הגיע וקבוצת ZONE 3 נערכת לכבוש את גבעת עדה פעם נוספת. בין האימונים הקדשתי את מלוא הזמן להתאוששות והגעתי מוכנה לעוד 3 שעות רכיבה קבצותית. הפעם יצאתי לרכיבה חמושה עם כמות כפולה של ג'לים מהאימון הקודם תוך שמירה על אותם ערכים קלוריים כפי שהוגדר בתפריט. תכנית התזונה החדשה התאימה למבנה האימון והצלחתי לעמוד בעוד אימון קשה וארוך ללא "התפרקות". אחד הדברים ששון לימד אותי בתהליך זה לסגל לעצמי יכולת לבצע שינויים בתפריט על סמך גורמים סביבתיים ועדיין לשמור על אותה מסגרת. נפגשנו שוב לעוד סשן מדידות ועדכון תפריטים בהתאם לתוצאות שכבר הראו ירידה מצטברת של  9.5 ק"ג, 11.1% שומן, 20 ס"מ בהיקף המותן ו 9 ס"מ בהיקף האגן.

סיימתי את השבוע בתחושת סיפוק גדולה ולמען האמת אפילו קצת הפתעתי את עצמי. פגשתי גבול שלא הכרתי קודם אבל הוא סיפר לי שהקצה שלו עוד רחוק. תזכרו שהחיים שלנו הם מסע אחד ארוך ועלינו מוטלת האחריות להפוך אותו למרתק. בנתיים אני ממשיכה במסע שלי.

 

שלום כיתה א'

"לרגע הרגשתי כמו בכיתה א' כשאתה פוגש לראשונה את חבריך החדשים לכיתה".

השבוע בבלוג ירדן מספרת על האימון הקבוצתי הראשון מאז הצטרפותה לקבוצת ZONE 3.

אני אוהבת להתאמן לבד אבל אני אוהבת יותר להתאמן בקבוצה. קבוצה זה לא רק מאמן שכותב תכניות אימון ומתווה את הדרך להשגת המטרות. קבוצה בשבילי זה לפני הכל קומץ אנשים עם אהבה משותפת, חזון משותף ובעיקר שותפים לדרך המקצועית. באופן אישי אני מאד מאמינה באימונים קבוצתיים אך בשביל להתאמן ביחד נדרשת התאמה ביכולת גופנית ביחס לשאר הספורטאים או למתווה האימון (לעיתים גם בתוך אימון קבוצתי נעשית חלוקה לקבוצות קטנות יותר על פי רמות). בחודשיים הראשונים התאמנתי לבד על פי תכנית וקיוותי שהיום בו אוכל להתאמן גם באימונים קבוצתיים לא מאד רחוק. המשכתי להקיף את "ראש ציפור" בכל סוף שבוע עד שבתכנית האימונים של חודש מאי 2011 ראיתי לראשונה אימון רכיבה קבוצתי. רגע. מה אימון קבוצה? באיזה קצב רוכבים? יש עליות? מה אוכלים ? ואיך בכלל מגיעים ? השאלות, המחשבות והחששות הציפו אותי מכל עבר למרות שליאור הבטיח שזו הולכת להיות רכיבה רגועה. אבל בחיים הכל יחסי ולכן רק קיוותי שאשרוד בדבוקה גם אחרי היציאה מהתחנת דלק.

הצעד הבא היה מייל לשון. אמנם כבר בנינו תפריט המותאם לרכיבה ארוכה אך עדיין העצימות באימון אישי שונה מזו באימון קבוצתי ויש להערך בהתאם. מכאן עשינו כמה חידודים המתייחסים לתזונה לפני, תוך כדי ואחרי האימון. עכשיו כבר הרגשתי קצת יותר רגועה, אבל רק קצת. בעיקר בשל העובדה שתזונה הינה מרכיב מרכזי בספורט סבולת והערכות לקויה או לא מתאימה עשויה לפגוע באיכות האימון. תכנית התזונה כללה “העמסת פחמימות" (הגברת אספקת הפחמימות באמצעות תזונה לפני ובמהלך מאמץ ממושך) שידועה כאסטרטגייה מקובלת לטובת שיפור ביצועים בספורט סבולת. אולם לפעמים צריכת קלוריות מוגברת למטרות אימונים או תחרויות איננה קלה מנטלית לספורטאי שמטרתו ירידה במשקל על אף שקיים קשר הפוך בין השניים. במקרה שלי זה אכן לא היה פשוט, אך האמנתי בדרך והחלטתי שאני הולכת איתה עד הסוף.

יום חמישי הגיע ונותרו רק עוד כמה שעות עד לאימון רכיבה הקבוצתי. ידעתי שגל, מנהל הקבוצה, מתכוון להתלבש יפה לכבודי כך שאין מצב לנפקדות. הכנות ציוד אחרונות, שינון תכנית התזונה בע"פ, בדיקה בפעם המיליון באתר הקבוצה באיזו שעה מתחיל התדריך לאימון, שוב בדיקה בגוגל מפות כמה זמן לוקחת הנסיעה מתל אביב לטל שחר כי לא נסעתי על הציר הזה כמה שנים ואולי בזמן הזה החליטו לסגור איזה כביש או לבנות מחלף שלא ידעתי עליו. כל דבר הזוי היה נראה לי אפשרי ולא היה מקום לטעויות מבחינתי, בטח לא באימון קבוצה ראשון. נכנסתי למיטה בשעה שמונה בערב ורק רציתי שכבר יהיה שישי בצהריים ואדע שזה עבר בשלום.

יום שישי. 6:15 בבוקר. טל שחר. גל עושה לי היכרות עם חברי קבוצת ZONE 3, תדריך ויצאנו. לרגע הרגשתי כמו בכיתה א' כשאתה פוגש לראשונה את חבריך החדשים לכיתה. עם הפעלת השעון נצמדתי לתכנית התזונה שהוגדרה לאימון בשאיפה שהקצב יאפשר אכילה תוך כדי הרכיבה. 10 ק"מ חימום והנה מגיעה העלייה הראשונה… למען האמת העליה לא ממש הטרידה אותי אלא המחשבה אם בסוף עלייה אמצא את עצמי לבד או בחברה טובה. אמרנו רכיבה רגועה לא ?! כך עברנו 80 ק"מ במישור-גבעות בקצב רגוע "יחסית", הצלחתי להכניס ג'ל כל 40 דקות גם שלא היה ממש נוח ואפילו עשינו עצירת קפה קטנה בדרך. אין ספק שתכנית התזונה עבדה כהלכה ושהמאמן אכן קיים את ההבטחה.

זהו. עברתי את טבילת האש הראשונה. כמה שהתגעגעתי לרכיבה בדבוקה. לכל אימון קבוצתי, קל או קשה ככל שיהיה, יש ערך מוסף הן בהיבט המקצועי והן בהיבט החברתי. בסוף כל אימון אני תמיד שואלת את עצמי מה למדתי, מה היה טוב ומה אפשר לשפר. לפעמים זה דבר אחד ולפעמים יותר. לרוב מהביצוע האישי שלי ולפעמים גם מזה של מישהו אחר. הפעם ניהול התזונה והעצימות ברכיבה תוחקרו כהצלחה.

אז אחרי הכל אתם בטח שואלים לאן הגענו. שלושה חודשים עברו ובהם ירדו 6.4 ק"ג, 7.3 שומן ו – 17 ס"מ בהיקף המותן. ממשיכים קדימה ובגדול.

"דרך חתחתים"

השבוע בבלוג ירדן מספרת על ההתמודדות עם שינויים ועל הפציעה שקפצה לבקר בחגים.

 
נפח האימונים המשיך לעלות ואיתו גם הצריכה הקלורית השתנתה. מתפריט אחד עברנו לשניים, תפריט אחד המותאם לאמצע שבוע ותפריט אחד המותאם לסוף שבוע מאחר ובמהלכו מתקיים אימון רכיבה ארוך של כ – 3 שעות וההוצאה הקלורית גבוהה יותר. למעשה כל העסק הזה הלך ונעשה מורכב. כבר לא היה מדובר רק בארוחות שבין האימונים אלא גם תוך כדי. הרי באימון ארוך לא מספיק למלא את המאגרים לפני כן אלא יש צורך בתמיכה תזונתית במהלך האימון מאחר ומאגרי הגליקוגן מתרוקנים במאמץ הנמשך למעלה משעה וחצי – שעתיים. אולם עליה בנפח האימונים אינה בהכרח עליה בכמות הקלוריות הנכנסות, בטח לא כאשר המטרה היא ירידה במשקל. אז מה עושים כשרעבים ? היה לי ברור שאני לא זזה מילימטר מהתפריט שהוגדר אפילו לא ביום חג (זיכרו שאמרתי את זה) ולכן חיפשתי אחר הנוסחא שתאפשר עמידה מלאה בתפריט. המורה שלי למתמטיקה בתיכון לימד אותנו שלפני שפותרים תרגיל עלינו "לתכנן מהלך" ולא עושים דברים כי רגילים אלא עושים דברים כי חשבנו עליהם. את צמד המילים הללו לקחתי איתי הלאה לחיים ומאז כל פעם לפני שאני יוצאת מהבית אני מתכננת מהלך המתאים לסדר היום. כך בעצם שילבתי את יחידת האימון בהתאם לזמני הארוחות בתפריט כך שלא יהיה רגע בו ארגיש רעבה. זה עבד מצוין ברמה שאכלתי בדיוק מה שכתוב, בזמן שכתוב עד כדי כך שכל הדפים ביומן אכילה נראו אותו דבר.

אבל אז הגיע חג הפסח, שכידוע לא מסתכם ביום אחד כמו חג שמחת תורה אלא מכה בנו פעמיים. נראה ששוב פעם מישהו מנסה להוציא אותי מהשגרה אבל רגע (!) לא כל כך מהר. חג זה עדיין לא סיבה למסיבה, אולי ביום הולדת. ובמקרה שלי גם זה מוטל בספק. יש כאלה שהיו "מנצלים" את המצב אבל מבחינתי אפשר היה להסתפק בטעימות בלבד. לעומת זאת ניצלתי את ימי החופש לטובת רכיבות ארוכות (דרך טובה לשרוף את ארוחת החג) וכך בעצם צלחתי את משוכת החגים.

הקילוגרמים המשיכו לרדת ונראה שהכל התקדם לפי התכנית אולם הרגל החלה לכאוב. שאלתי את עצמי מה עכשיו? חשבתי שהפציעה כבר מאחוריי. הייתי מוכנה לכל משוכה נוספת אבל רק לא לזה. בעצם אף אחד לא הבטיח לי שהדרך תהיה קלה, אבל כן היה אחד שהבטיח שהיא תהיה ארוכה. דיברתי עם ליאור והחלטנו לעשות צעד קטן לאחור ולחכות שארד עוד קצת במשקל עד שהעומס על המפרקים יהיה סביר ואוכל לחזור לרוץ בהדרגה. בינתיים המרנו את אימוני הריצה בהליכה על מנת לבצע פעילות עם אימפקט שתכין את הגוף לריצה בעתיד. כך למעשה המשכנו להתקדם צעד אחר צעד, שלב אחר שלב, בעדינות ועם הרבה סבלנות.

עוד שבוע, עוד חודש וכבר הגענו לירידה מצטברת של 4.4 ק"ג, 4.2% שומן, 15 ס"מ בהיקף המותן ו – 5 ס"מ בהיקף האגן. אני מודה שבחודש הזה לא ציפיתי לירידה משמעותית, אך התוצאות לימדו אותי לא לפחד משינויים גם כשהדרך מלאה בחתחתים.