אמסטרדם 2012-חוויה של פעם בחיים

איך מסכמים ריצה של 42 ק"מ, אחרי כמעט חצי שנה של אימונים? לא פשוט, בעיקר כי זאת הייתה חוויה שקשה לתאר במילים…

מרתון בפתח-השרירים במתח

אז מה היה לנו מאז הפעם האחרונה?

ריצה מסכמת-36 ק"מ, אותם התעקשתי לעשות במלואם. זה לקח מעט יותר מארבע שעות, ולמרות התנאים הלא פשוטים, היא לא זכורה לי כריצה קשה, ואפילו עברה מהר למדיי. גם אחרי הריצה, לא הייתה עייפות קיצונית, והשרירים לא היו תפוסים בצורה מרשימה. הייתי בסוג של אופוריה. 6 ק"מ ממרתון מלא, בלי יותר מדיי צרות, שלושה שבועות לפני אמסטרדם. מה עוד אפשר לבקש?

יום כיפור. כבישים. 28 ק"מ מופלאים, במסלול כיפי ומרענן. השרירים קצת יותר תפוסים הפעם, אבל למה שזה יטריד אותי בשלב כזה?

בערב כבר לא יכולתי לדרוך על רגל ימין. שריר התאומים נתפס ונמתח ושלח קרני כאב חדות לאורך כל השוק. שלושה שבועות לפני מרתון. יומיים מנוחה, שבשבילי הם המון, לא עזרו. הוולטרן הנאמן לא הועיל. סוכות בפתח, מה שאומר שאנשי מקצוע קשה למצוא. החרדה בשמיים, מצב הרוח ברצפה. בראש שלי-כבר ויתרתי על אמסטרדם.

למזלי-יש אנשי מקצוע שחשבו קצת אחרת. בהתייעצות עם שון, גיליתי את הטראומיל, והתחלתי לחמם, לקרר, לעסות. כשזה לא עזר, וגם הדיקור לא עזר, והזמן הלך ואזל, פניתי שוב לפיזיותרפיסטית שלי. תוך פחות מדקה היא קבעה שבסך הכל מתחתי את השריר, עיסתה, חישמלה ואף ציידה אותי בטייפינג דקורטיבי. החרדה פחתה, ועם העידוד המלא שלה לקראת המרתון, חזרתי להאמין שזה אפשרי.

בשבוע של הטיסה ההתרגשות החלה בבת אחת. כל הקיץ רצתי, הזעתי, נפלתי, קמתי, נפצעתי-והכל רק כדי להגיע לרגע הזה. מרתון אמסטרדם 2012.

אני מרתוניסטית?! לא אפשרי.

לאמסטרדם הגעתי ביום שישי, עם Team Mizuno Israel-קבוצה נפלאה של רצים, אנשים מדהימים (וחברים טובים). עוד לא מצמצנו וכבר הגענו למתחם האקספו להצטייד בחולצות ומספרי חזה. לראשונה ספגתי את האווירה של המרתון. האנשים, האולם, האצטדיון. הצטלמנו, קנינו, צחקנו. אפילו הזדמן לי לפגוש חבר ילדות מהקיבוץ, שהגיע גם הוא לרוץ את המרתון. כמובן, שפנים מוכרות תמיד מעלות את מפלס המצב-רוח.

בשבת בבוקר יצאתי לי לריצה קצרה, בשקט של הבוקר הקר, בסביבה היפהפייה של המלון. לרוץ לבד, כמו שאני רגילה, עזר לי לנקות את הראש ולהכין את עצמי ליום הגדול. בשלב הזה, בין אם כתוצאה מהאדרנלין או סתם כי זה עבר, אף אחת מהרגליים שלי לא כאבה. הנשימה הייתה בסדר. הכל היה בסדר.

ראשון, 21.10-סופסוף הגיע הרגע! מכל הימים באמסטרדם, כמובן שזה היה היום הקר ביותר, הגשום ביותר, עם הרוחות החזקות ביותר. פתאום המחשבה שהמעבר מהחום של הארץ לקור ה"נעים" של הולנד יהיה נפלא נראית שגויה לחלוטין. השרירים מתכווצים עוד בעלייה לאוטובוס מהמלון, שלא לדבר על צעד ריצה.

למתחם הגענו מוקדם, מה שאמר שחיכתה לנו המתנה לא קצרה. השלב הזה היה מייגע עבורי. רק רציתי שזה יתחיל. בערך שלושת רבעי שעה לפני הזינוק התחלתי בארגונים-הפקדת התיק, תוספים, ועמידה אינסופית בתור הארוך לשירותים. כשסופסוף סיימתי עם כל הלוגיסטיקה המציקה, והתחלתי לעשות את דרכי לתוך האצטדיון (בריצה קלה-וזה לצערי החימום היחידי שהספקתי לעשות), השעה הייתה כבר אחרי 9:15. פחות מרבע שעה לזינוק. אמא'לה!

אין מספיק מילים בשפה העברית, או בכל שפה אחרת, לתאר את התחושה והאווירה בכניסה לאצטדיון. מהכניסה החיצונית כבר אפשר היה לשמוע את התרועות והכריזות. דרך השער עם מלא רצים סביבי, דרך המסדרון… ובום! אני בתוך אצטדיון מלא אנשים, ביציעים ועל המסלול. הקהל מריע בקולי קולות וברקע מושמעת נעימת הפתיחה של "מרכבות האש" בפול ווליום. קשה לתפוס שרגעים כאלה קיימים, שהגעתי למקום בו אני מרגישה הכי אלופה בעולם, עוד לפני שהתחלתי לרוץ.

באזור הזינוק שלי (A, עם כל הרצים המהירים!!!) אני פוגשת בחברותיי לקבוצה, וההתרגשות מגיעה לנקודת שיא. בדיקה אחרונה של הנעליים, השעון, האייפוד…

9:30 בדיוק, נשמעת יריית הזינוק ובקריאות "בהצלחה" אחת לשנייה אנחנו יוצאות לדרך. את הריצה אני פותחת עם חברה לקבוצה, שעוד במטוס הגענו למסקנה שאנחנו רצות באותו הקצב והחלטנו לרוץ יחד כל עוד יתאפשר.

בניגוד למירוץ הקודם, הייתה לי פתיחה נהדרת. בתוך העיר הרוח עוד לא הייתה מורגשת, ורצנו בקצב אחיד וטוב, בלי קושי, בלי כאבים בכלל. הגוף התחמם לאט לאט והאווירה הייתה נהדרת. בק"מ ה-8 חיכו לנו חלק מהמלווים, עם דגל ישראל וחיוך ענק. העידוד העלה את מצב הרוח, והגברנו מעט את הקצב.

הבעיות החלו לצוץ אחרי 15 ק"מ. פתאום הרגשתי עייפות, והנשימה הקשתה. אחרי כמה קילומטרים נוספים נפרדו דרכנו, ואני האטתי את הקצב משמעותית. הגעתי לחלק הכי יפה בריצה-ומסתבר שהכי קשה. לאורך האמסטל, בשטח פתוח יחסית, בנוף מדהים, כשמצד ימין רוח פרצים חזקה וקפואה. כשעברתי את השער הכחול שסימן 21.1 ק"מ, נתקלתי בקיר. בעצם, קיר זו מילה עדינה מדיי. זה הרגיש יותר כמו חומת סין. הרגשתי שאני לא מסוגלת להרים רגל לצעד הבא, שאני רק רוצה לעצור ולהתחמם. אמרתי לעצמי שהנה-עוד שנייה זה עובר. ג'ל, מים, הליכה לשנייה או שתיים, וחזרה לריצה. בשלב הזה חזרה לה המתיחה ב-ITB, שזה הדבר האחרון שציפיתי שיקרה. וזה כאב.

המשכתי לרוץ, דרך הקיר האינסופי, כשבראש אני משננת את המנטרה שלי מהאימונים-"אני ארוץ מרתון כי אני יכולה". ברגעים שהאמנתי בזה-המצב השתפר. כשלא האמנתי-המצב הדרדר. כל קילומטר או שניים נאלצתי לעצור ולעסות את רגל שמאל, ואלוהים יודע מאיפה היה לי הכוח לחזור לרוץ כל פעם.

כשנכנסתי חזרה לאזור העיר המצב השתפר. המוני המעודדים בדרך ועל הגשרים חיממו את הלב, ובלב המחומם הזה ספרתי-עוד 10 ק"מ, עוד 7 ק"מ, עוד 6 ק"מ… וכשעברתי את הק"מ ה-37 ידעתי שאני מסיימת, גם אם כואב, וגם אם עד עכשיו לא הלך כמו שרציתי. 3 הק"מ האחרונים היו מהממים-דרך וונדלפארק, בנוף עוצר נשימה, אל הרחוב ההומה מעודדים, אל השער הכחול עליו סומן בענק-רק עוד אחד! כשראיתי את רחבת הכניסה לאצטדיון שכחתי את הכאב, את הקושי, והגברתי קצב. זהו, אני שם.

ואז הגיע הרגע שחיכיתי לו ארבע שעות וארבעים דקות, הרגע שהחזיק אותי על הרגליים כל הזמן הזה-200 המטרים האחרונים, בתוך האצטדיון האולימפי. היציעים עדיין מלאים, קו הסיום נראה לעין סופסוף. זה הזמן לספרינט. בשלב הזה קשה לנשום-אבל מהתרגשות. אפילו יש דמעות בעיניים. סיום של אלופים.

4:40:52-זה הזמן שלקח לי לסיים את המרתון הראשון שלי. עם שתי פציעות רדומות שהתעוררו בדרך, בלי חימום מספק, במזג אוויר קשה, רצתי 42.195 ק"מ ושרדתי. זה לא היה כמו שקיוויתי, אבל זה היה וזה מה שחשוב. מכאן נשאר לשים מדלייה על הצוואר, להתאחד עם החברות, ללכת למסאז' בחינם ולצאת לחגוג ולאכול (למרות שלא הייתי מסוגלת, וטרם חזר לי התיאבון מאז).

לפני שנה כתבתי לחברה ללימודים במחברת שבקיץ הבא אני רצה מרתון. אז זה כבר לא ממש קיץ (לפחות בהולנד), אבל זה כן מרתון. אמרו לי שזה ממכר, ושלא משנה כמה החוויה הראשונה תכאב, ארצה לחזור שוב. אמרו וצדקו.

זה הזמן לחזור לשגרה, ללימודים, לחיים-ולתכנן את המירוץ הבא!

אני-הילדה שלא רצה-אני מרתוניסטית.

הכל אפשרי.

"גם ריצת מרתון מתחילה בצעד קטן"

מאירועי הפרקים הקודמים…

יוני 2011-במשקל 90 ק"ג ועם 39% שומן בגוף, החלטתי לעשות מעשה שיטלטל את חיי, ולהתחיל לראשונה בדיאטה, או יותר נכון-בשינוי מהותי של אורח החיים. התכנון (שלי לפחות)-לרדת 10-20 ק"ג, לעשות קצת עיצוב וחיטוב באימונים האישיים ושיהיה לי יותר קל בשיעורי קיקבוקס… כל השאר ממני והלאה.

חודשיים אחר-כך התחלתי לרוץ. חצי שנה אחר-כך רצתי חצי מרתון בתל-אביב.

ספטמבר 2012-כמעט 25 ק"ג פחות, ואחוזי השומן צנחו להם. התזונה כבר כל-כך מובנת מאליה שזה מזמן כבר לא "דיאטה". הספורט כבר כל-כך חלק ממני שזה כבר מזמן לא סבל. בתור אחת ש"רק רצתה שיהיה לה קל בקיקבוקס", לא האמנתי שיגיע היום ואני ארוץ מסיבה שאינה ירידה במשקל. יש הפתעות בחיים, את זה כבר הבנתי.

"גם ריצת מרתון מתחילה בצעד קטן"

המשפט הכל-כך נכון הזה נכתב על-ידי חברה טובה כתגובה על סטטוס מתלונן בפייסבוק לאחר ריצת 12 ק"מ. כמה שהיא צדקה.

הצעד הקטן שלי נעשה בהיסוס, לא בטוח ולא נחוש, בניגוד לצעד שהוביל אותי לחצי מרתון תל-אביב. באפריל 2012, לאחר המרוץ, מצאתי את עצמי ב"היי" עצום, שבמהרה הפך לנפילה גדולה שהייתי צריכה לצפות- ולא צפיתי. חזרתי לאימוני הכוח הרגילים, עם הריצות והאינטרוולים, חזרתי לקיקבוקס אליו התגעגעתי כל-כך, אבל לא הצלחתי באמת ליהנות כמו בעבר. משהו היה לי חסר. לאן הולכים מכאן? לאן עולים מפסגה כל-כך גבוהה?

אין ספק-בשביל לעלות, צריך קודם לרדת.

כשנפגשתי עם שון לאחר חצי המרתון, ניתנה לי מיד תכנית אימונים חדשה, קלילה יחסית, עם ריצות קצרות ומתונות ואימוני כוח, כמובן. למעשה-לא באמת הייתה לי הפסקה, ואולי טוב שכך. "קחי את החג לנוח-בפעם הבאה אגלה לך מה היעד הבא שחשבתי עליו" אמר לי שון. הסקרנות הטריפה אותי, כמובן, אבל בכל זאת ניצלתי את הפסח למנוחה (בערך), למשפחה ולטיולים. ולאימונים. כל ריצה קטנה (6 ק"מ!) הייתה ארוכה כמרתון, ולא הצלחתי להפיק הנאה מאף אחת מהן. הגוף שלי החל לאותת בכוח למנוחה-החלו כאבים בברך שמאל, חדים ומפחידים. עד כה-הפציעות הכל-כך נפוצות בספורט היו זרות לי לחלוטין. בהתחלה, זה כאב רק מיד לאחר ריצה, אחר-כך כל הזמן. נחתי, בלית ברירה, לא ממש רצתי בערך שבועיים, כשהחרדה רק מחמירה את הכל, ותור לאורתופד כמובן שאין בנמצא בחודש הקרוב.

עם המטען הזה הגעתי לפגישה הבאה-ולאחר שסיפרתי לשון על הכאבים (מנטליים ופיזיים כאחד), שון סיפר לי על היעד הבא-אמסטרדם. ולא סתם אמסטרדם. מרתון אמסטרדם. עם פציעה, במצב בו אני לא מסוגלת להביא את עצמי לרוץ-זה הזמן לרוץ מרתון? אז זהו, שכן.

בשביל לעלות צריך קודם לרדת-והגיע הזמן לעלות.

אחרי העמדת פנים של התלבטות בענייני כסף ולימודים, נתתי את הסכמתי הכל-כך צפויה. 20/05/12-מתחילים. החודש הראשון נראה קצת כמו האימונים לחצי-עד 20 ק"מ, 4 ריצות בשבוע. הרגל כואבת, אבל לאחר ייעוץ עם אורתופד, שאישר את השערתו של שון (ITBS-דלקת ברצועה הנמתחת מהצד החיצוני של האגן לברך, ותנועות חוזרות ומונוטוניות כמו בזמן ריצה עשויות לגרום בה דלקת), ולאחר טיפול פיזיותרפי, הכאבים החלו לחלוף בהדרגה והחרדה נעלמה כלא הייתה. החודש חלף במהירות, ואיתו נגמרה שנת הלימודים והחלה החופשה המיוחלת, שתוקדש כולה לאימונים.

החודש הראשון הזה? לא דומה בכלל למה שבא אחר-כך…

 

פחמימות או לא להיות

אחרי חודש האימונים הראשון, ועם עליית עומס האימונים, הגיע הזמן, כמובן, לשינויים תזונתיים (בהדרגה. בערך.)

כשהתחלתי את תהליך הירידה במשקל חשבתי שיהיה לי קשה נורא עם קיצוץ הקלוריות ואובדן האוכל האהוב ולא בריא. טעיתי-היה לי קל למדיי.

כשדמיינתי לי כיצד נראה תפריטה של רצה למרחקים ארוכים ציפיתי שזה יהיה קל-לחם לבן, דבש, קורנפלקס ולא ברנפלקס, אורז לבן ולא אורז מלא… כל הדברים הבסיסיים והחביבים עליי ביותר. מה כבר יכול להיות רע? קשה? שוב טעיתי. לעבור מתפריט של כ-1800 קלוריות ביום לכמעט 3000 ואולי קצת יותר-לא קל על הבטן. בהתחלה אמנם כיף לאכול דברים שלא אכלתי מעל לשנה, אבל אחרי חודשיים פלוס-גם הדבש האהוב עושה בחילה (ייתכן שלא ארצה לראות, להריח או לטעום דבש יותר בחיים). מה שכן-מאוד עוזר למוטיבציה באימונים. זה אולי קצת בעייתי לכתוב עם המודעות הגבוהה להפרעות אכילה כיום (אל חשש-אני ממש לא שם), אבל דיי מפחיד לאכול כל-כך הרבה אחרי שירדתי, וסופסוף הגעתי למשקל החלומות שלי. אז העקשנות לרוץ רק גדלה.

בנוסף לכמות הפחמימות המהממת שהתחלתי לצרוך, הגיעו גם תוספי התזונה עליהם שמעתי רבות-מגנזיום, איתו כבר עשיתי היכרות בחצי המרתון, BCAA (לא כיף!) וטרמולוס (שורף שומנים-הרבה קפאין. כמו שאני אוהבת). אפילו השתייה משתנה-נסטי (לא דיאט) בארבע בבוקר. נפלא. יותר מים ממה ששתיתי במשך שנה… ומיץ סלק. אוי, מיץ סלק. מאוד מגעיל בהתחלה, ולאט לאט הופך לחברי הטוב ביותר. עושה טוב לנשמה, לבטן ולשרירים.

בסך הכל, הצלחתי להתרגל לתפריט החדש, ואפילו דיי מהר. בלי קשר לענייני קלוריות ומשקל, ועם כל הקשר לתחושות הבטן, נראה לי שלמרות כל ההנאה מהמותרות שבו, אני יותר מאשמח לחזור לתפריט הצנוע, הקל והמוכר.

עליות, מורדות וקיץ ישראלי אחד

חודש שני לאימונים. יוני. עדיין 4 ריצות בשבוע, עד 24 ק"מ.

חם. חם נורא. הלחות הורגת, אבל 24 ק"מ רצים רק בחוץ, בשטח הלא ידידותי והמכאיב. תנאי מזג האוויר לא מועילים בכלל למוטיבציה. לקום בשבת בארבע בבוקר, לסחוב תרמיל עם שקית שתייה 2 ליטר, לרוץ מעל שעתיים-גם ככה לא משימה פשוטה. חוזרים תפוסים, מסוחררים ומשופשפים בכל פינה אפשרית בגוף, גם אם קריר ונעים בחוץ. אז ב-30 מעלות ויותר? ומעל 60% לחות (עמק-חפר, מקום כה מדהים)? לא קל בכלל. לא תמיד כיף.

ואז זה קורה-הפציעה הרדומה מתעוררת שנית, והפעם-ללא רחמים. הכאבים חזקים יותר, ומגיעים אפילו לגב, ובמשך שבוע אימונים רצתי שתי ריצות-7 ק"מ של גרירת רגליים, 14 ק"מ של טעות חמורה אחת גדולה. כשיצאתי לריצת 24 הק"מ של שבת, עצרתי לאחר 2 ק"מ וחזרתי עם הזנב בין הרגליים הביתה. הנפילה, בה' הידיעה. לא יכולתי לנשום, כאב לי ובעיקר הרגשתי איך החרדה מהפציעה משתלטת. הפיזיותרפיסטית אמרה שבמידה וקורה דבר כזה-לא למהר לחזור אליה, אלא לעשות מתיחות, עיסויים ובעיקר לא להיכנס לפאניקה. החלק האחרון-בעייתי.

למזלי, אמא שלי היא מטפלת בביופידבק-שיטת טיפול פסיכולוגית לטיפול בהפרעות קשב וריכוז, לחץ וחרדה המסתמכת על נשימה ודופק. בשבת בערב, שבורה וכאובה, התיישבתי על כיסא הטיפולים שלה-וכשקמתי היה לי חיוך על הפנים, נחישות מחודשת והכאבים עברו. החלטנו ביחד שמעתה, ביום שישי בערב, אתחבר למחשב הביופידבק וננסה לשלוט בפחד מהריצה הארוכה, שגרם פעם אחר פעם לפציעה לחזור. כנראה.

להגיד שזה עזר זו לשון המעטה. זה לא שלא כאב לי בכלל, אבל מכאן זה הלך והשתפר, וכל שבוע התקרבתי יותר למרחקי היעד, עד שהגעתי למצב בו לא כואב לי כלום ואני רצה אימונים במלואם.

בחודש השלישי כבר רצתי מרחקים מלאים-עד 28 ק"מ, ובשבוע האחרון שלו התווספה ריצה חמישית וחדשה-הפוגות. הריצה האהובה עליי ביותר עד כה. החודשים הרביעי והחמישי התחילו בקפיצת מדרגה-עד 31 ק"מ (שלא בוצעו מעולם). רצתי לראשונה 30 ק"מ, וצלחתי אותם בלי בעיות. המשכתי לשבועות שלאחר מכן בדילוגים. זה לא שלא היו "נפילות" (5 ק"מ ירדו פה, 12 ק"מ ירדו שם), אבל התחושה הפיזית הייתה נפלאה. הדופק הממוצע שלי כמעט לגמרי הפסיק לעבור את ה-160 כמו בעבר, השרירים והנשימה מתאוששים הרבה יותר מהר, ולמרות הקושי העולה בריצות הארוכות שעוד לפניי-מצב הרוח בשמיים, גם כשלא הולך כל-כך טוב. לרגע אני מתאכזבת, ואז נזכרת-בעוד חודש אני באמסטרדם, רצה מרתון. גם אם עצרתי 6 ק"מ לפני הסוף.

לפניי-ריצת השיא-36 ק"מ (שאותה אצליח במלואה ויהי מה!), חגים, כך וכך ריצות נוספות, ארוכות וגם קצרות… וב-21/10/12, ריצה אחת ויחידה: 42.195 ק"מ.

כשלמדתי לפסיכומטרי, המדריך הורה לנו להתייחס למבחן עצמו כעוד סימולציה במסגרת הקורס. את הדברים האלה לקחתי לכל מיני תחומים אחרים בחיים, וגם כאן-יהיה כיף, וקל ומוצלח.

זה הרי רק עוד אימון ברשימה…

התחנה הבאה-21.1

30.03.2012-מרתון ג'ילט תל-אביב. סופסוף הגיע היום, אחרי שבוע שהרגיש כמו נצח, העמסת פחמימות, מסיבת פסטה חביבה והתרגשות אחת גדולה.

5:00-אני מתעוררת כמו קפיץ, למרות שרק לפני בערך שעתיים הצלחתי סופסוף להירדם (וגם המעבר לשעון קיץ לא הועיל במיוחד). ארוחת בוקר הכוללת לחמנייה לבנה עם דבש-תענוג בפני עצמו. לובשת את החולצה הכתומה של המרתון, מהדקת טוב טוב את מספר החזה עם סיכות ביטחון. נעליים, שעון דופק ויאללה לדרך. 1.5 ק"מ מפרידים בין המלון בו ישנתי לבין אזור הזינוק. אני הולכת את המרחק ברוגע, ואת דרכי (הקפואה) מלווים רצים נוספים, רוכבי אופניי יד ורולרבליידס. בחוץ אמנם קר, אבל בפנים חם-רותח ממתח והתרגשות. בכניסה למתחם האירוע ההתרגשות עולה, ואיתה גם הדופק. אני כאן. זה קורה.

7:00-אחרי שהפקדתי את חפציי, הגיע הזמן לחימום. תוך כדי הריצה הקלילה אני פוגשת פנים מוכרות-אותה חברה לחדר הכושר שעודדה אותי להתחיל להתאמן לפני 9 חודשים. כתוצאה מכך, סף המתח יורד מעט-אבל הוא עוד שם…

7:15-שירותים, ג'ל, מים… כניסה לשער הזינוק. המוני אנשים סביבי. פרפרים בבטן.

7:30-צופר האוויר משמיע קריאתו. חצי המרתון יוצא לדרך. כחמש דקות לאחר מכן גם אני עוברת את שער הזינוק, מפעילה שעון דופק ו-iPod, ועם חיוך ענק מלא ביטחון, ו-6,000 איש מסביבי, אני יוצאת לדרך, במרוץ הראשון בחיי.

במהלך ה-1.5 ק"מ הראשונים אני רצה בביטחון, במהירות הממוצעת שלי, עוקבת באדיקות אחרי הפייסר שמסמן 2:10. קצת כואבים השרירים-אבל זה רגיל אצלי בתחילת הריצה. לאחר כמה שניות מתחיל לצוץ לו כאב בצד ימין-בשרירי הבטן והמותניים. אני מנסה להסדיר נשימה, אבל הכאב רק הולך ומתחזק עד שמאלץ אותי לרדת לקצב הליכה. הפאניקה משתלטת. בנקודה הזאת, לא חשבתי שאגיע לתחנה הבאה-לק"מ ה-21. בכל זאת ניסיתי לרוץ שוב, וכשראיתי שהכאב נסבל קצת יותר, המשכתי לרוץ, לאט מאוד. אחרי 5 ק"מ בערך, ותחנת שתייה אחת, הכאב חלף בבת אחת. האדרנלין נכנס לפעולה. בק"מ ה-7, ליד המלון, עמדו וחיכו אמא שלי ואחי הקטן. לראות אותם היה בדיוק הדחיפה בעלייה שהייתי צריכה. מאותו הרגע נכנסתי למצב "טורבו". התחלתי ליהנות מהריצה. מזג האוויר היה אידיאלי-לא קפוא, לא חם. בלי רוח חזקה. בלי שמש קופחת.

המראה של נחל האנשים הכתום היה מרהיב, ועוד יותר המחשבה שאני חלק מזה. חיוכי המעודדים בצידי הדרך האירו את האווירה עוד יותר. הרגליים לא כאבו, הנשימה לא הקשתה. פשוט ריצה מושלמת, ועד מהרה סגרתי את הפער וכבר שכחתי שהיה קשה בהתחלה.

9:40- אני מגיעה לישורת האחרונה, שם מחכים אמא שלי, אחי הקטן ואבא שלי (והמצלמה!), גאים, מעודדים ונרגשים. אחרי נפנוף ענק למצלמה, אני מחליטה לתת את כל מה שיש לי, ויוצאת בספרינט לנקודת הסיום.

9:44-אחרי שעתיים, שש דקות ו-11 שניות, אני עוברת את קו הסיום ומשלימה את חצי המרתון הראשון בחיי.

ההרגשה ממכרת. הסיפוק עצום. התוצאה-שבירת שיא אישי בחצי שעה-בלתי נתפסת. עשיתי את זה, הייתי שם ונהניתי מכל רגע (כן, גם מהרגעים הכואבים). כשאני חושבת על זה, אני עדיין לא מאמינה שעשיתי את זה. איפה הייתי לפני חצי שנה, ואיפה אני היום, עם מדליה על הצוואר, 21 ק"מ מאחוריי. להגיד על החוויה שהיא מדהימה זה שקר וכזב. זה הרבה יותר מזה, אבל אין מילים לתאר.

עכשיו נותר להחליט מה הלאה-מה שבטוח, זה היה מרוץ ראשון-וממש לא אחרון.

חצי המרתון הראשון שלי

שאני ארוץ???
או בעצם איך הכל התחיל..
כמו שכבר סיפרתי לכם בעבר, תהליך ההרזיה שלי היה שילוב בין תזונה נכונה וספורט. התחלתי לקחת אימוני כושר אישים עם שירן ולאחר חודש וחצי של אימונים התחלנו לשלב את המסילה.  ההתחלה היתה רכה, שלוש דקות על מהירות נמוכה בין סט לסט, לאחר מכן חמש דקות על מהירות קצת יותר גבוהה בשילוב הליכה, כאינטרוולים בשעת האירובי של יום שבת. חשבתי שבזה סיימתי את ההתקדמות שלי בעולם הריצה ועד לשלב הזה זה בהחלט היה מספיק עבורי..

יום בהיר אחד נתבקשתי לנסות לרוץ חצי שעה ברצף. חשבתי לעצמי שאין סיכוי שאני עושה דבר כזה, כי הרי אני האדם שהכי שונא לרוץ בעולם. אני אדם שעד לפני בערך חצי שנה שנא לעסוק בכל פעילות גופנית שהיא. אני התלמידה שקיבלה אישור להליכה במקום ריצת 2000 בבגרות בספורט. בכל זאת ניסיתי..

מיותר לציין שהצלחתי ורצתי חצי שעה ברצף, משהו כמו 4.5 ק"מ. מאותו הרגע לא עצרתי. כל שבוע הגדלתי שוב ושוב את המרחק ואף את המהירות, והורדתי את הדופק עוד ועוד. התחלתי ליהנות מהריצה. תחושת הסיפוק שחשתי לאחר שהשלמתי עוד קילומטר אחד יותר הייתה ממכרת. בסופו של דבר הגעתי ל-10 ק"מ, ובאותו יום ידעתי-התאהבתי בריצה.
.
ההחלטה לרוץ חצי מרתון הגיעה מתוך נפילת מוטיבציה וצורך במטרה חדשה מעבר לירידה במשקל והבריאות. ההחלטה לרוץ חצי מרתון במרתון ג'ילט תל-אביב הגיעה אחרי שחבר ילדות מהקיבוץ סיפר לי שהוא מתכונן לרוץ את המרתון המלא באותה הזדמנות. זה היה בערך שלושה חודשים לפני התחרות עצמה, וחשבתי לעצמי-למה לא? למה שלא אנסה? מקסימום, במקרה הכי גרוע, לא אצליח ואמשיך להתאמן עד לחצי המרתון הבא שיבוא בדרכי.

אחרי התייעצות עם ההורים (שהביאו תמיכה מלאה), ואחרי שיחה עם שון בנושא, החלטנו כולנו יחד שנלך על זה. בכל הכוח. כל שגרת האימונים שלי השתנתה בבת אחת. משתיים-שלוש ריצות חופשיות ולא מחייבות בשבוע עברתי לתכנית קפדנית של ארבע ריצות שבועיות, בתוכן ריצת סיבולת ארוכה וריצת פארטלק מאתגרת ואהובה עליי במיוחד (פארטלק=משחקי מהירויות). בשבוע הראשון של האימונים החדשים הרגשתי נהדר. הגוף שלי הלך איתי, לא כאב לי כלום ואפילו לא הרגשתי עייפות חריגה. בשבוע השני כבר יכולתי להרגיש את שרירי הרגליים פותחים במחאה נגד הריצות, שבאותה תקופה באו לאחר יום שלם של עמידה על הרגליים במיון. בשבוע השלישי הצטרף אליהם גם הגב. באופן מפתיע-הדבר היחידי שלא הפריע לי הייתה הנשימה. והמשכתי לרוץ, ומלבד שתי ריצות לא החסרתי אפילו מטר, ואפילו כשחליתי, היה נראה שהגוף שלי ממהר להחלים כדי לחזור לרוץ ובתוך שלושה ימים הבראתי לגמרי (בשבילי-זה מאוד מהיר). בשלב מסוים עזבתי את ההליכון לטובת ריצות בחוץ-שהתגלו כקלות יותר מבחינה מנטלית, אבל קשות יותר מבחינה פיזית. צריך לסחוב חגורת ריצה עם מים שמכבידה מעט, צריך לקחת ג'לים, צריך להתמודד עם הקור וגם השרירים עובדים אחרת. גילתי גם, שבניגוד למה שחשבתי, ריצה זה לא רק לנעול נעליים ולצאת. יש נעליים טובות יותר ופחות, תזונה מתאימה יותר ומתאימה פחות, ואפילו שעות טובות יותר לריצה. נפרש בפניי עולם חדש ומאתגר שאי אפשר לא לרצות לקחת בו חלק.

גם מבחינת מראה הגוף התחלתי להרגיש ולראות את השינויים שעשתה הריצה-הגוף, ובעיקר הרגליים, התעצב בצורה אחרת, המשקל המשיך לרדת על אף התוספת בתזונה, והגעתי למשקל 67.7 ק"ג (!!!). התחלתי להרגיש קלילה יותר בריצה, והמהירויות גדלו. תחושת הסיפוק מההצלחות הייתה משאב כל-כך גדול שהיא הספיקה גם לימים הפחות טובים. בכל פעם שחשבתי שזהו-הגעתי לשיא היכולת ובשלב זה הגוף שלי בטח יעצור, הפתעתי את עצמי מחדש והתקדמתי עוד שלב.

אחרי 12 שבועות של ריצות אינטנסיביות אינסוף וחוויה מדהימה  ששינתה אותי-שוב-מקצה לקצה, מגיע הרגע הגדול-חצי מרתון ת"א 2012.

פרפרים בבטן-יש. התרגשות-יש. קילומטראז' ברגליים-יש. אני מוכנה לדרך.

זה הכל עניין של החלטה

קמה שמעוני בת 25, סטודנטית לסיעוד

זה הכל עניין של החלטה אומרת “קמה”, סטודנטית בת 25 שהגיעה אלינו לקליניקה לפני חצי שנה

קמה מאז שהיא זוכרת את עצמה לא אהבה כל פעילות ספורטיבית, היא אומנם נרשמה לעשרות חדרי כושר אבל אף פעם לא ממש הצליחה לפקוד אותם על בסיס קבוע. תמיד היה איזה תירוץ שגרם לה לוותר על האימון. לפני שנה בחידוש המנוי החליטה לנקוט באסטרטגיה שונה "הפעם אני אתן לזה צאנס אמיתי" חשבה בליבה.

השיעור סטודיו הראשון אליו בחרה להיכנס היה אימון קיקבוקס, על  פניו חשבה כי אנרגית האגרוף בשילוב עם הפעילות האירובי תעשה לה טוב.

מסתבר שמה שנראה מבחוץ הוא לא כל כך פשוט מבפנים, קמה החזיקה מעמד בשיעור בדיוק חצי שעה, מותשת וכואבת היא נטשה את השיעור באמצע לאחר שלושים דקות, התסכול מהשיעור היה טראומתי עבורה ולקח לה שבוע להתאושש, להתרומם חזרה על הרגלים ולשוב לחדר הכושר. הפעם היא נכנסה עם טיפה חשש לשיעור אך ככל שהדקות חלפו היא התאהבה בספורט מלא האנרגיה הזה ומאז היא פשוט התמכרה. לשמחתה היא רכשה חברה בחדר הכושר מה שתרם לה למוטיבציה והתמדה טובה יותר באימונים. יחד הן משכו אחת את השניה גם בימים קשים. הימים חלפו ובהדרגה הסבל מהאימונים התחלף בסיפוק ואפילו בהנאה,  אבל לא ברור היה מדוע המשקל לא יורד. בתור מתאמנת שהחלה לפקוד את חדר הכושר על בסיס קבוע היא שמה לב לבחורה שקטה המתאמנת בהתמדה, אשר משבוע לשבוע השילה מגופה קילוגרמים רבים. כעת היה לה ברור שמשהו בתוכנית שלה אינו כשורה. לא יתכן שהיא כבר כמעט שנה בחדר כושר ואין תוצאות ולכן החליטה לעשות משהו בנידון, היא פנתה למאמן של אותה בחורה – – שירן גליק והחליטה לשכור את שירותיו בכדי להגשים את חלומה.

כבר באימונים הראשונים שירן גילה לה את הסוד: "את חייבת לקבל יעוץ ומעקב תזונתי אצל שון".  הוא אמר, "לא מספיק לבצע אימוני כוח ואימונים אירובים, ללא שינוי תזונתי לא תגיעי לתוצאה המובטחת". עם המטען הזה קמה חזרה הביתה, הרימה טלפון לאורית ותיאמה פגישה לעוד כשבועים. "לקליניקה אני חייבת להודות נכנסתי בחשש" אומרת קמה, מסתבר שאחי מכיר את שון ואף מטופל אצלו והוא הכין אותי שזה שמסגרת תזונתית עלולה להיות לי קשה, ושירן אמר שלמי שאין כלל הרגלי תזונה נכונים זה נראה כמהפך", אבל כאמור הוא המליץ בחום. קמה החליטה: "אם אני רוצה שינוי, אני מוכנה לעשות לראשונה את המאמץ."

קבלת הפנים שקיבלה בכניסת לקליניקה היתה שונה לחלוטין ממה שציפתה החל מהחיוך בכניסה ועד לקבלת פנים לבבית של שון בכניסה למשרדו, "חששתי מביקורת שלו על יומני האכילה שלי, ברור היה לו שאני לא מודעת למה הם הרגלי אכילה נכונים ובשונה מתזונאים אחרים שהכרתי בעבר, הוא לא שפט אותי ולא ביקר את המצב הראשוני בו הגעתי אליו. הוא נתן לי תחושה כל כך נעימה, הבושה שהיתה לי נעלמה לחלוטין,  לא ידעתי למה אני נכנסת אבל מיד הרגשתי שהגעתי למקום הנכון".

התאריך היה 26 ליוני 2011, נכנסתי לקליניקה במשקל 90 קילוגרם,ועם 33.4% שומן, היתה זו תקופת הבחינות בלימודים וקמה חששה שלא תוכל לעמוד בדרישות, "ראיתי אותו עושה חישובים ונלחצתי חשבתי בליבי שזה קצת יותר ממה שאני מסוגלת, אבל מיד הוא הסביר שהתפריט בהתחלה הוא מדוייק יותר והולך ומשתחרר ככל שמתקדמים בתהליך"

"לשמחתי ההורים שלי תומכים בי מאד – אמא לא נתנה לי לוותר, היא אמרה לי שאין מצב שאת לא מתחילה את התהליך ונותנת את כולך על מנת להצליח. בבית עזרו לי מאד בתקופה הראשונה, החל מהקניות שהתפריט דרש ועד לבישול עצמו. מאותה נקודה זה פשוט זרם, חשתי רעב קל רק בהתחלה עד שהסתגלתי לתפריט אבל מה שמאד חיזק אותי בשלב הזה היה הביקור אצל שון לאחר כשלושה שבועות".

"בהתחלה עברנו על יומני האכילה המדוקדקים שלי, כן רשמתי כל פיפס שהכנסתי לפה..ואז הגיע החלק הקריטי – המדידות, לא היתה מאושרת ממני לגלות שהשלתי ממשקלי 3.4 קילוגרם, יותר מזה – הצלחתי להיפטר מ- 3% שומן, וואוו משהו פה עובד. לבית כבר חזרתי בדילוגים, זה נתן לי פוש להמשיך ולהתמיד. הרגשתי שלראשונה גיליתי את הסוד.

משם הדרך למטה פשוט נסללה עבורי, היתה זו תקופת החופשה מהלימודים, הקפדתי לפקוד את חדר הכושר בתכיפות, לא חשתי בפיתויים ונצמדתי לתפריט ששון בנה לי. בפגישה השניה שוב השלתי 3.9 קילו מגופי וכמעט 2% שומן. התחלתי לקבל תגובות מהחברים שלי, מהמשפחה שלי מה שעורר את המוטיבציה שלי להמשיך ולפעול בדרך הזו.

היום לאחר חצי שנה אצל שון אני כבר שוקלת 70 קילו  וירדתי ל- 26% שומן.  אני עוברת ומסתכלת על התמונות שלי בתחילת התהליך ועל התמונות היום ואני מחייכת מגאווה, כן עשיתי את זה.

בכל תקופת התהליך לא חשתי קושי, דווקא היום כשחזרנו לספסל הלימודים אני נאבקת בפיתויים, אני רואה את חברותי מנשנשות מידי פעם חטיפים או כריכים שלא נמצאים אצלי בתפריט ולא תמיד קל לי להחזיק את עצמי אך משתדלת למצוא פתרונות לתפריט בקמפוס. בנינו יחד תפריטים למסעדות ולאירועים מיוחדים ויש לי את הכלים להתמודד עם כל מיני מצבים. היום כשאנחנו מתחילים להתקרב לשלב השמירה על המשקל, אנו עובדים יותר על מתי אני צריכה לשמור ומתי לשחרר באוכל.  למדתי לאהוב את הגוף שלי ולדעת לפרגן לו, באוכל ובספורט. התמכרתי לפעילות גופנית, אני לא רואה את עצמי חיה ללא זה, ובסופו של דבר בדיוק כמו ששון בדרכו המיוחדת דבר על שילוש קדוש: תזונה, פעילות גופנית ושינוי מנטאלי. כשהכל עובד יחד התוצאות מדברות בעד עצמן".

 

"תודה רבה שון על הליווי המקצועי, הצלחנו!"