פרק 12 – את חייבת את זה לעצמך
למה את מחכה?
את חייבת את זה עצמך. גם אתה. אתה מביט עכשיו על הכרס שכל חודש שנדמה שגדלה עוד טיפה וקצוות החגורה מתרחקות עוד אחת מהשנייה. את מחליטה ש"מהיום" או מ"מחר" ואז את חוזרת לתוכניות דיאטה שכבר יישמת בעבר – לא לאכול אחרי שש בערב, לא לאכול פחמימות, שבוע ראשון רק נוזלים, אולי לקחת את הורמון ההנקה, לרדת אל מתחת ל-1,000 קלוריות, לספור נקודות..
את בטוחה שאין יותר מה ללמד אותך על דיאטה. את בעצם יכולה ללמד. אין שיטות שלא ניסית.
או שאתה אומר לעצמך שקבוצות דיאטה זה לנשים, כל הברברת הזו על אוכל וחשקים.
ואולי אתם שניכם חושבים – אני רק צריך או צריכה לסגור את הפה.
אבל עובר עוד שבוע ושוב לא הצלחתם.
או שהתמדתם חודש ואז נשברתם כשיצאתם לבירה עם חברים והיתה קערית בוטנים ליד או במעדה האיטלקית החדשה השווה שפתחו זה מכבר ממש מתחת לשכונה, או בקינוח הנוסף – כי מותר רק עכשיו.
אתה צריך עזרה
מדעי התזונה זה משהו שלומדים. ותרשי לי להיות רגע בוטה – את לא יודעת. את לא יודעת מספיק. ואתה תרשה לי להציע לך – אתה צריך עזרה.
אתם תלמדו להכניס את הדיאטה לחייכם כדרך חיים. לאזן את עצמכם. למצוא זמן לספורט למרות הילדים, שעות העבודה הארוכות והתחביבים האחרים.
דרך יומן האכילה תלמדו לראות מה באמת אתם אוכלים, ותופתעו לראות שזה לא כמה שחשבתם. תלמדו לחשוב בשפה של אבות מזון ולהרכיב לעצמכם ארוחות, גם בחוץ, שמזינות אתכם ומוקירות את הגוף שלכם.
ואתם תרדו.
תני לזה סיכוי
מה אכפת לך לנסות? הרי ניסית כ"כ הרבה שיטות והן לא נשמרו. לא מוכרים פה קסמים. אומר לך עכשיו – תצטרכי לעבוד קשה, ותבואי רק כשאת מוכנה. אבל גם אם את בחצי הדרך לשם – תירשמי. כי דווקא המסגרת יכול שתכניס אותך לתוך המחויבות.
והתוצאות לא תאחרנה להגיע ואז כבר תהא עמוק בתוך מעגל ההצלחה, נהנה להביט על עצמך במראה ומאיך שהבגדים יושבים עליך.
כן, זה לא "פוליטקלי קורקט" בימים אלו של "לקבל את עצמינו כמו שאנחנו" לבוא ולדחוק בכם להיכנס למסגרת של דיאטה. אני אומרת שתבואו רק אם זה בשביל עצמכם ואני אומרת עוד שתבואו מתוך אהבה עצמית וכבוד לגופכם. מגיע לו יותר.
מגיע לגוף שלכם יותר. מגיע לו להיות גמיש וקליל ובכושר ולקבל אוכל מזין ולא ג'אנק. הוא עוזר לכם כל יום וכל בוקר – אז למה שלא תגמלו לו בחזרה?
והתוצאות
יחד עם שון והדר השלתי מעליי סך של כ-5 ק"ג. אבל לא סתם 5 ק"ג – כאלו איכותיים המתבטאים בדיוק רב בירידה באחוז השומן ובירידה בהיקפים. היקף הישבן הצטמצם ב-10 ס"מ וכך גם הבטן. הפרופורציות נשמרו ופשוט הגוף כולו התכנס פנימה. בהתחלה ניכרה ירידה בעיקר במותניים ובידיים – מקומות שבהם אני רזה ממילא, אך מהר מאוד כל שינוי הלך קודם כל לפלג הגוף התחתון, ומסתבר שזהו מהלך טבעי לירידה במשקל של נשים. מה שאומר – שאסור להתייאש וחשוב להתמיד (!!) ותדעו שאם בכנות עם עצמכן בחדרי-חדרים, אתן יכולות להישיר מבט ולומר ששמרתן – אזי התוצאות בסוף תגענה.
שלושה שבועות מתום הסדנא והמשקל הביתי מראה מינוס קילו וחצי נוספים.
וזה הנתון החשוב ביותר בעיני – הרי לא נישאר תחת מסגרת לנצח. סדנא טובה היא כזו שהשפעתה תמשיך גם לאחר סיומה. בעיני, הכלים שקיבלתי, התובנות, השינוי המנטלי שעשיתי עם עצמי – ישארו עמי מעתה ואילך. נכון, אני צופה שפה ושם תהיינה חריגות מתפריט – אבל זהו משהו שהסכמתי עם עצמי –שעל-מנת לרוץ למרחקים ארוכים אני מלכתחילה מוותרת על דיאטה קיצונית עם תוצאות מיידיות, אבל נשארת עם השפעה ארוכת-טווח.
יחד עם שון והדר הרכבנו לי תפריט שמתחשב בסדר היום שלי, באילוצים, באהבות ובחולשות. משהו שאני יכולה לחתום עליו.
שלושה שבועות אחרי, להמשיך להתאמן ולהמשיך לרדת – זו הצלחה בעיני.
(נו, אז למה את מחכה? סדנא חדשה נפתחת ממש או-טו-טו).
לפרטים על הסדנאות הבאות אפשר ליצור קשר ישירות עם הקליניקה של ד"ר שון פורטל בטלפון: 052-7334444 או באימייל: Info@s-portal.co.il
פרק 11 – זה (גם) ספורט
קפה בלי מאפה
המפגש האחרון של הסדנא היה "1:1" עם שון. כפי שכתבתי כאן בעבר – המרכז עובד בשיטת ה-PNA – פיסיולוגיה, תזונה ומודעות. גם אנשים שלא ראו עצמם כספורטאים בחלומות המחמיאים ביותר, נדבקים בשכנוע והתלהבות של שון ומוצאים עצמם מהר מאוד מזיעים על מכשיר הריצה.
דיברנו קצת על הא-ודא – כמה רחוק אני מוכנה ללכת, כמה מאמץ אני מוכנה להשקיע, ומה הציפיות שלי להמשך – אצל שון זו מתמטיקה פשוטה. הגישה הפסיכולוגית של הדר מחד והגישה "התכלסית" של שון מאידך, משלימות ועוטפות זו את זו. עם הדר מעבדים את הרגשות הנלוות לאכילה ולוויתור, מזהים את הסיטואציות בהן פתאום נוצר לנו "החור" בבטן שמשווע לפחמימה, מתירים את הקשר בין הלך הרוח לצלחת. עם שון מבינים ובונים תכנית "תכלסית" הכוללת אימונים. פתאום ההבנה על תהליך השריפה עצמו, על המחיר של אותם ביסים שמחוץ לתפריט.והכי חשוב, איך הופכים את כל זה למשהו מציאותי, שניתן להתמיד בו, שהוא נוח, שכולל את הקפריזות והסטיות – כי כשחושבים על זה, החיים האלו די מפריעים לדיאטה… אז איך משלבים?
שני התהליכים חשובים וכשהם באים יחד – זהו מתכון להצלחה.
שיחה עם שון על ספורט לפני שלושה חודשים כנראה שלא היתה תופסת אותי מוכנה. הייתי צריכה לעבור דרך עם עצמי ולחזות בתוצאות הלכה-למעשה לפני הקפיצה הבאה.
לעשות
מאז הסדנא הגדלתי אט-אט את האימונים ואת ההתחייבות שלי לשלוש פעמים בשבוע, הליכה מהירה ולעתים ריצה של 55 דקות עד שעה ועשרים (תלוי כמה ריצה ומאמץ היו באימון). הכושר שלי השתפר. הדופק שלי ירד ל-64 במנוחה. אני מרגישה נמרצת יותר ותחושת המסוגלות משפיעה על כל הרבדים בחיי.
שבוע אחרי הפגישה עם שון אני מגדילה לעשות ויוצאת להתאמן ברבע לשש בבוקר. משהו שחשבתי שאין סיכוי שיקרה אצלי. הוא לא אמר לי שזה מה שצריך לעשות, אבל משהו זז באותה שיחה והביא אותי לצאת עוד קצת מאזור הנוחות שלי. בהתחלה רק בסוף-שבוע, כשאני יודעת שהמיטה מחכה לי לחזור אליה אח"כ, אם רק ארצה בכך – ולפני שבוע היה זה כבר ביום חול (!!). הימים היו חמים והאימון בלילה התרחק ואז גמלה בי ההחלטה להקדים את הכל ולסמן את ה"וי" כשיתר היום משוחרר ממחשבות וייסורי מצפון. עשיתי גם את זה.
אז למה זה כ"כ חשוב
שון עורך חישובים של משקל, מאמץ ומשך האימון ומגיע למסקנה שהאימונים שלי מקנים לי תוספת של "כ-167 קלוריות בלבד" ביום, כתוספת או כשריפה נוספת בהנחה שהתפריט לא גדל.
אם כבר במתמטיקה עסקינן –עם שריפת כל 7000 קלוריות נאבד קילו שומן (תתעודדו בהתחלה אפילו על כל 4000 נאבד קילו). כלומר כדי לרדת קילו יש לשרוף 7,000 קלוריות ואנו רואים שהשריפה הנוספת היומית לכאורה בטלה בששים. אז למה להתאמץ בכלל?
80% זה תזונה מאוזנת, זה לאכול נכון ובזמן ובמינון המתאים לקצב הגוף, למשקל ופרמטרים נוספים. רק 20% קשור לפעילות גופנית. פעילות גופנית ללא שינוי בהרגלי האכילה לא תביא לתוצאות במיוחד כשהכושר לא גבוה ולא מסוגלים לשרוף הרבה באימון. אז למה זה חשוב?
או. טוב ששאלתם. כי בעוד כמה זמן כבר לא נרצה להיות בדיאטה הדוקה. נרצה לשחרר קצת את החבל. כבר לא נהיה ב"סטייט-אוף-מינד" של איבוד משקל אלא במקום שרוצה לשמור על הקיים. לתחזק. לעצב עוד קצת ותחזוקה זו עבודה קשה. מי שהתאמן בשלבים מוקדמים – גופו שורף יותר במצב מנוחה – ולכן יהיה לו קל יותר לשמור על המשקל.
זאת ועוד, בכל פעם הגוף שלנו מתרגל לעומס מסוים שלמחרת נהיה שגרה, השיפור נובע גם מכך שהגוף קל יותר. במהלך הדיאטה העומס גדל לאט-לאט ובקו הסיום אנו בשיאנו. חשוב להדגיש שפעילות גופנית היא דרך חיים ולא מסתיימת לאחר הגעה למשקל היעד. להיפך. עכשיו השמירה תעשה בעיקר דרך פעילות גופנית (בהנחה שהרגלי תזונה נשמרים).
אז אם אתם פוגשים אותי על הכביש בין בצרה לבני-ציון, יחד עם רוכבי האופניים, עם מכנסי אדידס חדשים שקניתי במידה קטנה יותר מבעבר, תעצרו להגיד שלום – ואולי אפילו תצטרפו J
מתכננים הריון
יש את הנוהל הזה בכל זוגיות, יוצאים פרק זמן מסוים, התרגשות גדולה מאד שמובילה לחתונה ולאחר מכן לאחר שטועמים הרבה מהביחד ומרגישים שלמים מספיק מתחילים לחשוב על השלב הבא – הקמת משפחה.
את בן זוגי הכרתי אחרי שנה וחצי מאז ששיניתי לחלוטין את אורח חיי, התפריט היומי שלי השתנה לחלוטין וכמובן הרגלי החברה שלי והרגלי הספורט שלי. הספקתי להתחרות במספר תחרויות ריצה ולצערי הספקתי גם להיפצע על הדרך ולהשהות את המרתון המלא שנערכתי לו במלוא המרץ. מסתבר שכשאתה מבצע שינוי כל כך חד באורח החיים המוכר אתה מזמן לחייך אנשים שונים לחלוטין מהאנשים שבדר"כ היו נמנים בין מעגל חבריך. וכך בוקר אחד נחת לחיי השגרה החדשים האלה בן זוגי, שתכלס התאים לי כמו כפפה, גם הוא איש ספורט ובריאות, על אף אהבתו הרבה לחומוס התשוקה למסלול הריצה או לבריכה גברה על החשק הרגעי הזה והוא חבר אלי מיד למסלול הריצה. רצנו יחד בפארק ובמגרש האתלטיקה וניהלנו חיי ספורט בריאים ומשעממים, התעוררנו בשעות הבוקר המוקדמות, חיש קל עלינו לבגדי ריצה, ובתשוקה של בוקר, יצאנו לאימון זוגי שכלל בעיקר הרבה קילומטרים, אימוני כוח ומלא תמיכה….
ואז בוקר אחד או שמא היה זה ערב אחד נפל האסימון והתחלנו לדבר על משפחה וילדים ומפאת גילינו המתקדם (אמצע שנות השלושים), החלטנו שהגיע הזמן לנסות ולהביא עוד ספורטאי לעולם.
רבים מכם שבטח היו במצב שלנו לבטח היו פשוט נכנסים לחדר המיטות או לחילופין נעזרים בעצות של חברים מנוסים או ספרים מקצועים איך הכי כדאי ומתי. אני לעומת זאת הקדמתי תרופה למכה והתישבתי לשיחה עמוקה עם שון פורטל.
יש לי משהו על הלב אמרתי לו, אני רוצה ילד. אני חייבת לדעת כיצד להכין את הגוף על מנת להיקלט וכמה שיותר מהר. מי שמכיר את שון יודע שהוא איש של חיוכים ומעשים, לשמע ההערה החדה והמדויקת הוא נשען לאחור וחייך. אמרתי לו שאני מפחדת שאני רזה מידי ושאולי זה עשוי להשפיע על הקליטה של העובר- או יכול גם להיות שזו היתה הדרך שלי לבקש ממנו "אישור" לאכול קצת יותר מתפריט ההכנה למרתון שלי. או שמא בכלל זה היה התירוץ להסבר מדוע החודש לא ממש עמדתי ביעדי יומן האכילה ופשוט לא טרחתי למלא אותו… תכלס התת-מודע ידע לתת לנו תשובה טובה וחכמה יותר מזו שאוכל לחשוב עליה כרגע. מאחר ובאותה תקופה התאמנתי במרץ למרתון מלא בטורונטו עיר מגורי השאלה הבאה ששון שאל אותי: מה את רוצה יותר מרתון או הריון. עניתי ללא היסוס: הריון! את צריכה להבין שזה לא ממש הולך יחד, יש סיכוי שלא תהיה לך בעיה ותכנסי להריון בזמן ההכנות לתחרות ויש מצב שמאחר והגוף גם ככה מתאמץ ונמצא בסטרס הוא יסרב בעדינות לקלוט את העובר. שון גם טרח והוסיף, שיר המרתון עוד 4 חודשים – מה הבעיה לסיים את המרתון ואז להתחיל נסיונות? הבטתי בפניו, והיאוש ניכר היה בעיני. מסביבי עשרות סיפורים על נשים בגילאי שלושים פלוס שמנסות ללא הצלחה, אני לא יכולה לקחת את הסיכון שאני אהיה אחת מהן. אם אני צריכה היום להחליט בין הקמת משפחה להגשמת יעדים ספורטיבים אני מניחה שהמטרה השניה תצטרך להמתין לזמן שלה. לאחר שהבהרתי לו את הרצונות שלי, החלטנו שאני פשוט אקשיב לגוף, כל עוד לא נקלטת את יכולה לעשות הכל, תמשיכי לאכול לפי התפריט, תמשיכי את הקילומטרז השבועי שלך ואת הריצות הארוכות ותחכי, ברגע שהמצב ישתנה -את מעדכנת אותי. חיוך גדול מילא את פניי – אל דאגה שון, אתה תהיה הראשון לדעת.
השעון לאחור מתקתק המרתון עוד חודשים, הריצות הולכות ומתארכות, אני מתאמנת בכל המרץ למרתון הזה, יוצאת לריצות בשלג הקנדי, כפור אימים בחוץ, הרבה מתחת לאפס, תנסו 25 מעלות מתחת לאפס ואני רצה. והנה מגיע יום ראשון, השבוע השני של מרץ, על הפרק ריצת 32 קילומטר, אני מתעוררת בבוקר קריר ונועלת את נעלי הריצה, רבה עם בן זוגי על התור בשירותים ובדרך לנקודת היציאה מספיקה להתעצבן עליו ועל כולם. ובשמונה וחצי לערך אנחנו מתחילים לרוץ. שלוש שעות ארוכות של ריצה איטית והקשבה לגוף, משום מה הסתכלתי על שעון הדופק יותר מבכל יום, הגוף אותת לי להאט, התחננתי לסיים את הריצה הזו, משהו בפנים אמר לי – רוצי לאט, את היום לא רצה לבד, רץ איתך מישהו נוסף. את הריצה הזו סיימנו ליד הפארק של האוניברסיטה, בשארית כוחותי עלינו על הסבוואי חזרה לדירה שלנו במרכז העיר. הסתכלתי לכיוון החצי השני שלי ואמרתי לו, מאמי, אנחנו מאחרים כבר שבועים. נראה לי שהגיע הזמן לעשות את הבדיקה. הוא מתבונן אלי, מחייך בהיסוס. אממ, אולי סושי….חיוך ענק נמתח על פניי – ברור!!
בטרם בדקנו האם ההריון שלנו נקלט הלכנו לפרק צלחות שלמות של סושי, הדבר היחידי שידעתי שאסור לעשות בהריון זה לאכול את המאכל האהוב עלי. אחרי שהתפוצצנו ולא נותר לנו מקום בגוף עצרנו בבית מרקחת המקומי קנינו ערכה, נכנסנו הביתה ישר למיטה לשינה ארוכה.
בבוקר בטרם השמש זרחה אני נכנסתי לחדר האמבטיה ויצאתי משם לאחר כמה דקות עם מקלון בעל 2 פסים. המומה וזורחת הערתי את בן זוגי, מאמי – אנחנו בסטטיסטיקה. ואז דממה, הבטנו אחד על השני מבוהלים – מה עושים לעזאזל עכשיו!?!?
רבים מכם שמגלים על הריון ראשון ימהרו להכנס לפורומים, לחפש רופאים, להתעניין בבדיקות הנדרשות ולהתפקד ברשימת זימון התורים, אבל ההלם שלי היה קצת אחר, נפרדתי באכזבה מהרעיון להתחרות עוד חודשים ומיד הרמתי טלפון בהול לשון, יש בשורה!!! אני בהריון!! עכשיו מה?
בפרק הבא על תפריט הריון ראשון, התמודדויות עם חשקים ויעדי משקל להריון הקרוב…
לא אוכלת בשביל 2!
כמו בכל דבר בחיים אני חושבת שאנחנו כבני אנוש צריכים להיערך לשינוי, לקבוע מטרות ולבנות יעדים כיצד אנחנו מתכוונים להגיע אל המטרות הללו. את שון פורטל הכרתי בתחילת 2010, באורח פלא מבטטת כורסא התחלתי לרוץ, בהתחלה זה היה בעיקר על המסילה של חדר הכושר ולאחר מכן אפילו הרחקתי תחת כיפת השמים. הקילומטרים לאט לאט נבנו והמסה גדלה והרגשתי שאני בדרך להגשמת החלומות שלי, זה מתחיל בספורט ומתורגם לאספקטים רחבים ברמה האישית והמקצועית. כפועל יוצא של הריצות הארוכות לא הבנתי מדוע אני לא מצליחה להשיל מעצמי את הקילוגרמים המעטים שמרחיקים אותי מאידיאל היופי המושלם בעיני- סהג רציתי 5-6 קג שנתקעו ולא רצו לרדת…ואחרי שקראתי קצת ספרות מקצועית בנושא והפנמתי שמהירות הריצה עשויה להשתפר עם ירידה במשקל החלטתי להיעזר באנשי מקצוע.
לשמחתי כחלק מקהילת הרצים זכיתי לקבל את מספר הטלפון של שון פורטל, המשפט היחידי שאמרו לי עליו – אם את מתמסרת להטמעת השיטה שלו , התוצאה מובטחת. חדורת מוטיבציה הרמתי את השפורפרת והתקשרתי לתאם פגישה ראשונה.
אני יכולה להגדיר את עצמי כטיפוס די פרפקציוניסטי וכשאני מחליטה לעשות משהו אני הולכת עם ההחלטה עד הסוף, כמו גם אם אני לא לגמרי בטוחה במעשה מסוים אני פשוט מסוגלת לעזוב את התהליך באמצע – כזו אני. ולכן החיבור שלי עם שון היה מושלם מהרגע הראשון שפקדתי את המרפאה. המפגש הראשון היה מאד מרגש עבורי, הייתי צריכה להכין שיעורי בית, המזכירה ביקשה ממני למלא יומן אכילה, ואני חשבתי לתומי, מה זה בכלל יומן אכילה – איך עושים את זה…אז בפעם הראשונה עשיתי יומן כזה של בערך, ביום ראשון בערך אכלתי תפוח בבוקר, סנדויץ טונה בארומה בצהרים, 2 חטיפי אנרגיה של שטראוס לקראת ארבע וסלט ירקות וביצה בערב – כן זה היה התפריט שלי – בערך. גם ביקשו ממני ללכת למרפאה ולעשות בדיקות דם, ומה שלי עבר בראש איך אני אמורה להכניס את הבדיקות האלו ללוח זמנים הכל כך צפוף שיש לי. ואני בכלל שונאת בדיקות דם – ומה זה בכלל אומר על התהליך, למה זה הכרחי. למרות שכבר טרם הפגישה זה הרגיש שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי, חשבתי לעצמי שזה מרגיש כמו חוויה נעימה והתנסות מוצלחת ומקצועית מכל דיאטן או קבוצת דיאטה שפקדתי בעברי.
למרפאה של שון הגעתי על הדקה, מתה מרעב מאחר וביקשו ממני לשמור על צום של שלוש שעות טרם ההגעה. הגעתי לאבן יהודה ואחרי הסתבכות קלה בהגעה (כיוונים לא תמיד היו הצד החזק שלי) עליתי לקומה המיועדת ונכנסתי לקבלה. חיכיתי בהתרגשות לא לפני שהטלתי את מימיי בדיוק לפני כן. הרי אתם יודעים שנוזלים שוקלים הרבה – ואני לא רוצה ליצור רושם רע על ההתחלה. ברגע שהדלת נפתחה ושון ניצב בדלת עם החיוך האמיתי והנינוח ידעתי שהגעתי בוודאות למקום הנכון. זה כבר לא כל כך היה משנה מה הוא היה אומר, אני הרגשתי בבית. אבל בשונה מדייט ראשון עם בחור חתיך שכגודל הציפיות כך גודל האכזבות פה מנקודת הפתיחה הזו אפשר רק לעלות.
הפגישה התחילה בשיחה חמה ונעימה, סיפרתי לשון על עצמי, על אורח החיים שלי, שעות העבודה שלי, התחביבים שלי, הרגלי הריצה והפעילות הגופנית שלי וכמובן קבענו יעדים – או במילים אחרות, שון ניסה לבדוק מולי מה המטרה שלשמה התכנסנו. ואז הוא הצביע על המשקל המאיים ואמר – נו בואי נראה מה האתגר שעומד בפנינו.
טרם הפגישה המזכירה עדכנה אותי שהמדידות מתבצעות בהלבשה תחתונה, מאחר וכמובן מדובר בפגישה ראשונה, הקפדתי להיות חסודה והתיצבתי עם הלבנים הכי דודתיים שמצאתי בארון, כל דבר על מנת להרגיש פחות מובכת מהסיטואציה. נעמדתי על המשקל החסרתי פעימה והתבוננתי, ואז נשמע הצליל – המד הצביע על 60.9 קג, התנשפתי בלחץ, לאחר מכן שון התחיל למדוד את גופי עם סרט מידה, תוך שהוא מבצע מלא חישובים לא ברורים וממלא את האקסל המדויק שלו. סהכ דיברנו על כ-28% שומן.
התישבתי לצידו מודאגת ושאלתי – אוקי שון מה עכשיו עושים?
הוא ישב איתי במשך כשעה על התפריט, שאל מה אני אוהבת, מה אני רוצה. ואני פשוט השבתי לו – תקשיב שון, עכשיו אנחנו בצבא, אין מקום לרצונות אישים, מה שאתה אומר בשבילי זו פקודה!
מיד לאחר מכן הוא שחרר אותי לביתי, רצתי בלחץ לסניף מגה הקרוב על מנת להצטייד באוכל החדש שהתחיל להיות החבר הכי טוב שלי.
גילוי נאות: נכון מעולם לא הייתי שמנה ממש, לכל היותר הייתי מלאה. אבל כמו יותר משמונים אחוז מהנשים הספקתי לחוות דיאטות רבות במהלך חיי. אף אחת מהדיאטות לא גרמה לי לשנות באמת את הרגלי החיים, באף אחת מהדיאטות לא הצלחתי להתמיד ולשמור על התוצאות, באף אחת המדיאטות לא הייתי שם באמת. למדתי שדיאטה זה מדע מדויק, זה לא בערך – זה לא לקחת 18 נקודות ולומר זה בערך 2 וזה בערך 7 וככה לסגור את היום, זה לדעת בדיוק מה אתה מכניס לגוף ואיך אתה מתכוון להוציא את זה.
לקליניקה של שון הגעתי באמצע ינואר המשקל כאמור היה 60.9 קג עם 28% שומן. מעולם לא חשבתי שאני יכולה להראות שוב בת 16, להפתעתי הצלחתי להיראות טוב יותר מגיל 16 באמצעות התמיכה והליווי של האדם הנפלא הזה. בתחילת מאי של אותה שנה הגעתי למשקל של 53.2 קילוגרם עם 19% שומן. הגוף שלי התכווץ, התעצב והתחטב וניתן לראות כל שריר בגוף, כמו האלים היוונים, מלכת הביקיני, מלכת החוף, מלכת החדר כושר.
הרגשתי בסוף העולם!
חשוב היה לי לספר את סיפור ההיכרות שלי עם שון שמלווה אותי מאז, אני דווקא לא אספר בהמשך על תהליך ההרזיה הקונבנציאלי של רובנו. אני אספר איך החוויה של אורך חיים בריא בליווי מקצועי עוטפת אותנו בכל שלב בחיים, כספורטאים, כאנשים מהשורה וככאלה שסתם החליטו שהגיע הזמן לשוב לגזרה.
היום, אני בחודש חמישי שבוע 21 להריוני הראשון, ואני שמחה לדעת שעומד לצידי אדם מופלא שמלווה ודואג שבוודאות אחרי ההריון שלי הגוף ישוב לשגרה. כי אין מה לעשות הגוף שלנו הוא הנכס שלנו, הוא האהבה שלנו. לא אוכלים בשביל שנים לא בהריון ולא בכלל.
המשך בפרק הבא.
פרק 10 – כמניין השבועות כך מניין ההישגים
אנחנו כבר לקראת הסוף, שהיא למעשה ההתחלה האמתית, וחשבתי לעצמי אחורה על כל מה שקרה בתקופה האחרונה. למעשה, לא היה שבוע בו לא היה שינוי קטן,-גדול, לפחות אחד.
השבוע התמקדנו ושוחחנו על המעגל התמידי בו נמצא אדם שיש לו הרגל קבוע הקשה לשינוי. מטרום-החלטה את נכנסת לשלב ההחלטה, אח"כ השינוי, המעשה וההישג, אח"כ שלב השמירה ואז תמיד – תבוא הנפילה. הנפילה יכולה להיות קצרת-מועד, של ערב אחד או ארוחה והיא יכולה להיות לתקופה ארוכה יותר כאשר בתקופה זו תעלי שוב במשקל עד למועד ההחלטה הבא. אלו שבאות ובאים מעולם הדיאטה, זוכרים היטב את מספר הניסיונות. ומה זה אותו דבר שגורם לנו לפרוש מהמעגל, ואחר לחזור אליו בחזרה?
הבשורות הטובות הן שמפעם לפעם הנפילה תהיה קצרה יותר וקשה פחות, ועת החזרה "למוטב" תהיה מידית וקלה יותר. בכל פעם שנתחיל תהליך של דיאטה, נבוא כבר עם הידע, הביטחון והמשמעת שנצברו עמנו מפעמים קודמות. הבשורות הפחות טובות הן, שכנראה תמיד נהיה בתוך המעגל ושנפילות תהיינה גם תהיינה. כי אנחנו אנשים ונוהגים במחזוריות.
האתגר הוא לזהות ולהתכונן לאותם רגעים ולהביא אותם להיות קצרים ולא-משמעותיים.
אז הנה רשימת השינויים שערכתי בחיי, שבוע אחר שבוע –
פגישה 1 – הורדתי את היין מסדר ארוחת הערב. כמו גם את גבינות העזים הקשות (והשמנות..).
פגישה 2 – לרשום את מה שאני אוכלת. למדוד כמויות. פתאום התקציב מונח מול עיניי ואני מופתעת לגלות שמה שנחשב בעיניי למנה, בשפת התזונה – יכול להיחשב גם לשלוש..
פגישה 3 – לדאוג לתפוח שיהיה תמיד בתיק או חטיף אנרגיה או תמרים. לחשוב לפני הביס ולהתכונן מראש לעתיד.
פגישה 4 – לזהות מתי אני רעבה. מה התחושה או הטריגר לאותו רצון לאכול. האם זו אכילה לא-מודעת או רעב אמיתי?
פגישה 5 – פחות מסעדות, יותר בישול עצמי. וגם אז – למדתי לקבל החלטות מושכלות יותר באכילה בחוץ.
פגישה 6 – להגביר את קצב הספורט. להפוך את האימון האירובי לחבר.
פגישה 7 – עברתי לנעליים שטוחות. אני הרבה יותר קלילה ונמרצת במהלך היום.
פגישה 8 – לגוון בתוך התפריט. ליהנות ממנו. להקפיד על הרכב תזונתי.
פגישה 9 – להיות סבלנית לתהליכים. כל עוד פעלתי נכון, עליי להיות מרוצה מעצמי. לא לראות במשקל אויב.
פגישה 10 – מותר לפעמים לחטוא. זה לא אומר שאני כבר לא בדיאטה.
מפגישה לפגישה התעצבה בי המודעות לגבי המזונות שאני צורכת, איך ומה הם גורמים לי להרגיש, כיצד הם משפיעים עליי, מה משביע אותי, מה מנחם אותי. למדתי להסתכל על האוכל כמוצר נוסף, ככלי ולא כמי שמנהל אותי. התאהבתי (שוב) בספורט וחזרתי לשגרת פעילות שמחדירה בי אנרגיה.
בכל שבוע, תוצאות השקילה רק מדרבנות אותי יותר להמשיך במסלול שהתחלתי. ההרגשה טובה יותר, הסרוטנין גבוה והבגדים מחמיאים.
ברור לי היום, שזהו מקום שאני רוצה לשמור עליו. אמנם טרם הגעתי ליעד הסופי (ולמכתחילה אורך הסדנא לי אפשר לי להגיע לתוצאה הסופית), אבל מכאן הדרך נראית לי לגמרי אפשרית ובת-כישוב. או כמו שמישהי מהעבודה אמרה לי אתמול – בכלל לא נראה שאת סובלת.
מי אמר שצריך לסבול בדיאטה? אם סובלים – זה בטוח לא ישמר לאורך זמן.
פרק 9 – ממשיכים גם כשקשה
השבוע הזה היה מאתגר במיוחד. בסדנת הירידה במשקל לומדים ליצור שגרה שתאפשר את קיום התהליך עצמו ושינוי הרגלים. למדתי להתכונן תמיד לשלב הבא – שיהיה לי תפוח בתיק אם אני יוצאת להרבה זמן, לתכנן את ארוחת הצהריים, לשמור על הערב, לקזז.
ומה קורה כשהשגרה עצמה מופרת?
לפני שבוע, בן-זוגי ואני החלטנו לפרק את החבילה (יותר – הוא החליט ואני הסכמתי) וכך מצאתי את עצמי אורזת את הכל וחוזרת לדירה שלי שכבר הוזנחה, התמלאה באבק והמקרר.. ריק כמובן (וגם לא נמצא במיטבו האסתטי).
בסיטואציה כזו לא ממש בא לך להתחיל לחשוב אם יש לך יותר מדי פחמימה בארוחת הצהריים ואיך לגוון עם חלבון. את לא ממש ב"מוד" של להיות מחושבת ולתכנן כמה צעדים קדימה. את בעיקר חושבת על איך עוברים את היום הזה עם הכי פחות דמעות.
**
ואיך שומרים על השגרה? הרי זה היה הוא שהכין לי ארוחת הבוקר למשרד. כריך בקופסת פלסטיק עם מלפפון וגזר. איתו שחתכנו יחד סלט מגוון בערב ויחד אכלנו מול הטלוויזיה. איך בתוך הרגע שבו עוד אני מקפלת בחזרה את הבגדים לארון, אדאג לי גם לכל אלו.
מצאתי את עצמי אוכלת הרבה יותר פעמים בחוץ עם חברות, כנוהל לא להישאר בבית. וגם זה יכול להיות טריגר מסוכן. ובכל זאת – השבוע השלתי מעליי עוד 1 ק"ג ושלושה שבועות צמצמתי את היקפי הישבן ב-3 ס"מ והירכיים בעוד שניים.
**
למזלי התיאבון ברח עם בוא העצב. לאוכל היה טעם של דיקט יותר משל משהו מנחם. אבל היי – גם פה בדיוק צריך לחשוב קדימה. אם נאכל פחות מדי, צפוי שאח"כ יבוא התקף זלילה. למעט זאת, אולי לא ממש התחשק לי "אוכל אמיתי" – אבל עוגת שוקולד בהחלט היתה יכולה להיות נחמה באותם רגעים (לא התפתיתי).
אז מה עושים?
דבר ראשון התרתי לעצמי אפס רחמים עצמיים. דמעות בהחלט באות בחשבון וגם חברות לשתיקה וחיבוק, אבל בתוך זה הידיעה שמכל התהליך אני רק יוצאת מחוזקת יותר (ורזה).
נכנסתי הביתה, הנחתי את כל הדברים ואחרי עשר דקות של דקת דומיה לזכר יחסינו שהתפרקו, לבשתי את מכנסי הספורט שקניתי ב"לולולמון" שתמיד מורידים אותי בעוד 2 ק"ג, הוספתי גופיית ספורט צבעונית מתאימה, נעלי ספורט (שהוא קנה לי. אמא שלי תמיד אמרה לי שאסור שבני-זוג יקנו אחד לשניה נעליים. הייתי צריכה להקשיב לה) והתנעתי, בלי לחשוב, לחדר הכושר הקרוב לביתי.
לשם ההבהרה, אני מנויה להולמס-פלייס רעננה כבר מעל חצי שנה וכף רגלי לא דרכה שם ולו פעם אחת. הפגישה הראשונה הלחיצה והפחידה אותי ובכל פעם העדפתי לצאת לאימון בחוץ ולא ללכת למקום ההוא. על אחת כמה וכמה באותו הרגע שבו אני תרה אחר ההרגלים הישנים שלי.
אבל הדבר הכי חשוב שעשיתי למען עצמי היה דווקא להוציא את עצמי מאיזור הנוחות. בשיעור עיצוב דינאמי המדריכה קרעה לי את הצורה שלא נשארה לי אנרגיה, אפילו אם רציתי, כדי להתחיל לופים עם עצמי בראש והאנדרופינים מילאו אותי מספיק לאותו יום שבת שהמשיך לסושי עם חברות וטיול.
**
ככה המשכתי כל השבוע. כשהלבד תקף, כשהמחשבות וההאשמות העצמיות העלו גובה, יצאתי למסלול בחוץ או בחדר-הכושר ואיבדתי את מחשבתי לדעת. בכל פעם היה לי קשה ופשוט לקחתי נשימה עמוקה, לרגע עשיתי "mute" על כל ה"למה לא" ויצאתי להתאמן בלי לחשוב יותר מדי ומבלי לתת לעצמי הזדמנות לדחות.
זה היה ההישג שלי. זו היתה המתנה שלי לעצמי. החזרתי אליי את הרגשת המסוגלות והערך העצמי. כן, אני יכולה.
**
החיים עוד יזמנו לי ים של אתגרים. מעבר דירה, אכזבות, החלפת עבודה, קשיים שונים. חברות שלי מספרות על המאבק אחרי הלידה שאז באותם תשעה חודשים הן הרשו לעצמן להתפרע כאילו אין מחר. אף אחד מהם הוא לא סיבה כדי פתאום להפסיק להיות בדיאטה או לשמור על עצמי. אין אף אחד בעולם ששווה את האושר הפרטי שלי ואת הבריאות שלי.
היתרונות של ספורט כנוגדי דיכאון כבר נחקרו ופורסמו באינסוף מאמרים, אבל זה לא משנה מה הדרך שתבחרו במשבר שלכם – העיקר שתעשו משהו שטרם עשיתם. שתאתגרו את עצמכם ועם תחושת ההצלחה הזו תצאו אח"כ לעולם לעבור את ההווה.
**
ובתוך כל אלו, בעל הבית המקסים שלי החליף לי את המקרר הישן באחד חדש נוצץ שיהיה כייף לשים בו ירקות טריים לסלט. אני מאמינה בקארמה.
פרק 8 – שלב המחמאות
אחח.. את הפוסט הזה פנטזתי לכתוב הרבה זמן. השלב שבו התהליך כבר נראה בבירור לעין, הרגע בו אנשים שמים לב. השלב שבו זו לא רק אני מבחינה באותו מילימטר נסתר שהשתטח כאשר אני צופה בעצמי באדיקות במראה ואיני צריכה עוד לרדוף ב"כלבלביות" אחרי מכרים שיתנו מחמאה (אני – "נכון רואים? נכון?").
יש כאלו שלא ראו אותי חודש שלם ופתאום השינוי נראה דרסטי עבורם.
אילנה, בעלת הבית שלי, שראתה אותי אחרי הרבה זמן שלא. והיא – "יואו, כמה רזית, מה את עושה?"
אלי שחזר אחרי חודש בארה"ב והרגיש מיד כשחיבק אותי עד כמה הצטמצמתי.
זיוה שבודקת אם אני בדיאטה או ככה במקרה ירדתי (מתה על אילו שיורדים "במקרה". יש לי כמה חברות כאלו. לא אצלי).
סבטלנה שעושה עם הידיים שלה ככה לסמן שאני נעלמת (אין מה לדאוג, יש עוד די והותר).
יונתן שאומר "שיואו, כמה רזית. המון" (לא כל-כך המון, הרבה פחות ממה שנראה. אבל זה סוד).
כייף. ואני מקווה שמחמאות הן נטולות קלוריות, אחרת אעלה את הכל בחזרה. ואין ספק שכל אלו נותנים עוד גושפנקא להמשיך ולהתמיד – כי הנה, זה אפשרי וזה קורה. בזמן שהקלדתי השלתי עוד איזה 20 גרם.
שיחה עם תמיר-
תמיר, בניגוד אליי, צריך להשיל מעליו הרבה יותר מ-10 ק"ג. אולי 40. אין ספק שהכח הנדרש למשימה כזו הוא פי אלף מאשר אצלי. התוצאות, גם כשהן מגיעות, הן עוד לא מספיקות ורחוקות מהמטרה הסופית. תמיר ואני התחלנו את התהליך יחד והוא ירד כבר כ-13 ק"ג. עכשיו המשקל לא זז לשום מקום כבר כמה זמן.
תמיר מנסה לבדוק איתי אם אני עדיין במה שנקרא "דיאטה" או שכבר התייאשתי – כי סך-הכל אנחנו כבר שלושה חודשים באותה "דיאטה" ודיאטה הרי יש לה התחלה וסוף ומתישהו, בין אם חצי שנה או שנה או זמן אחר, אנחנו כבר "לא בדיאטה".
דיאטה זה לא לתקופה. דיאטה זה תמיד –
התשובה שלי היא שכן. אני בדיאטה וזה לא לתקופה. אני לא בדיאטה היום ומחר מפסיקה כי יש משהו. אני לא יוצאת מהדיאטה רק לרגל ארוחת שבועות או מסיבה או כי בערב אני יוצאת למסעדה. אני לא יוצאת מהדיאטה ומההרגלים גם אחרי שאגיע למשקל הרצוי (זאת בהחלט התוכנית). אני שם כל הזמן. לא לרגע.
האם תמיד אני מקפידה קלה כבחמורה? ברור שלא. בכל יום יש לי משהו שלא הייתי אמורה לאכול. אין יום אחד שאני צמודה לתפריט במאת האחוזים, ואף יותר מכך – היום כמעט ואיני מסתכלת על התפריט.
יש לי סדר יום –
יש לי כלים שרכשתי בזכות הקבוצה לגבי מה אני אמורה לאכול במהלך היום – גם ערך קלורי, גם ערך תזונתי וגם פריסה לאורך היום.
יש בי הבנה לגבי חשיבות הפעילות הגופנית בחיי (אגב, לא רק לשם ירידה במשקל, על כך בפרק אחר) ובתוך כל אלו אני מוצאת את שיווי המשקל. יתכן מאוד כי בארוחה אחת אחרוג במנת פחמימה והמשמעות היא שאקזז מארוחה שתבוא לאחר מכן, לפעמים למחרת.
ועל שלב התקיעות, חלקתי איתו את מה שהדר ביררה איתי– "האם הקפדת השבוע על התפריט, השעות, הכמויות והפעילות?" אתה עם עצמך, האם שמרת? אז זהו. תהיה מרוצה. הירידה תבוא. גם אם חודש אחד לא תהיה תזוזה. ולא לעלות זה הישג בפני עצמו!!"
למעשה, בכל שקילה רביעית איני יורדת במשקל. בהתחלה הייתי מתוסכלת. הרי עבדתי קשה ושמרתי. עכשיו ברור לי שזה מחזור הגוף שלי ואני מקבלת בשלווה ובאהדה גם את זה. ולא לעלות זה הישג!
כאן אני מחדדת שוב את החשיבות, לעניות דעתי, שלפחות בשלבים הראשונים יהיה ליווי מקצועי. אם תמיר היה בקבוצה הוא היה יכול לבחון את התפריט, את מה שהיה במהלך החודש ועוד – היה מקבל חיזוקים כדי להמשיך ולא להישבר בנקודה הזו. לי יש הפריבילגיה הזו.
מה עוד? בזכות הירידה במשקל ירדתי גם מהעקבים. אין לי צורך במשהו "שירזה אותי". התנע הוא שבזכות הנעליים השטוחות אני הרבה יותר פעילה ומקפצת במהלך היום – מה שתורם להמשך הירידה במשקל. עסק טוב, לא?…
פרק 7 – מי שמבשל (מראש) בערב שבת, אוכל (נכון) בשבת, יורד (במשקל) בראשון
שיחות עם רוגלעך –
הלוקיישן – מטוס ארקיע המחזיר אותנו חזרה מרודוס אל נתב"ג. הטריגר – יום בו הסתובבנו עד הרגע האחרון ולא הספקנו לאכול ממש מסודר. שני תמרים ושזיף הצילו אותי מחרפת רעב ובבטן מתחוללת לה אותה תחושת חוסר. האירוע – רוגלך של מטוס מתקיף אותי ומנסה לדרדר אותי מדרך הישר. החוצפן אפילו לא נמצא במיטבו, ארוז בשקית הרמטית שנידפה ממנו את הטריות והניחוח האהובים.
הוא טוען לעומתי שאני רעבה ואין בנמצא אפשרות אחרת, אז למה בעצם לא. אני אוספת אליי שקית אחת מידי הדיילת, שישאר ליותר מאוחר, אני אומרת לעצמי, אם אהיה ממש רעבה ואחר נמלכת בדעתי.
"למה בעצם אני צריכה אותך?, התקדמתי כל-כך יפה. אפילו ברודוס נמנעתי מהשטויות, עליתי עשרות קומות ביום. ברגל. הלכתי לאורך החוף עד לעיר העתיקה, שמרתי על אכילה מסודרת. מה יש לך לתת לי בכלל?". הוא מצדו מחזיר לי חיוך רווי שוקולד. דברים טובים לא צריכים לשכנע.
"כמה קלוריות יש בך? שני ביסים ואתה נגמר. 350 קלוריות. ארוחה שלמה. ואתה אפילו לא הדבר האמתי. מה אתה – סתם אסופה של בצק ושוקולד". עוד לפני שיספיק לענות להטחותיי, אני הודפת אותו ממני ונותנת לרזה שיושב לידי שיהיה לו עוד אחד.
ניצחתי.
שיטת ה-PNA –
זה לא היה קשה, לא הרגשתי בהפסד, לא פיציתי את עצמי אחר-כך. ופה בדיוק טמון הניצחון.
פשוט הבנתי. ביצעתי תמחור גס של רווח והפסד ובחרתי בחירה מושכלת.
בשבוע הזה ירדתי עוד קילו. לא ערכתי רשימות ולא "הייתי בדיאטה". מה כן? הפנמתי. אחרי יותר מחצי דרך בסדנא – הפנמתי ותיקנתי התנהגויות. זו בדיוק השיטה עליה מתבססים שון והדר בשיטת ה-PNA שלהם. ר"ת המייצגים בדיוק את התהליך – Physical, Nutrition, Awareness.
על-מנת שיחיד יצליח לבצע שינוי איכותי ומהותי בחייו הוא צריך ללמוד ולהיות מודע למה מניע אותו. את צריכה ללמוד על תזונה נכונה כדי שיהיו לך כלים ביום-יום, את חייבת להיות פעילה ספורטיבית באופן קבוע, בעצימות שתקבעי לעצמך ובאון שיתאים לך על-מנת שתוכלי להתמיד ואת צריכה להיות מודעת לכל אלו. מתי את אוכלת ולמה, מה ה"טריגרים", האם הסיבה היא חוסר זמן ולכן הוא צריך ללמוד להתארגן מראש? האם הסיבה היא רגשית שמביאה לאכילה אימפולסיבית לא-מודעת? האם זה מחוסר ידע?
כל שיעור הוא למידה בשבילי. וכל שבוע אני מבצעת לפחות שינוי אחד מהותי שאח"כ זורם בעורקיי בצורה טבעית כאילו היה שם מאז ומעולם.
שתי חופשות היו במהלך הסדנא – באחת העליתי 400 גרם (למרות שצעדתי כל יום כ-10 ק"מ) ובאחרת השלתי קילו מעליי. מה השתנה? המודעות והידיעה.
הבלתי-אפשרי הוא המציאות –
מה שחשבתי לבלתי-אפשרי בתחילת הסדנא, היה חלק אינטגרלי מהחופשה האחרונה. להתאמן, ממש, לא רק הליכה "תיירותית". למצוא תחליפים, לדאוג שיהיה אוכל מזין בקרבתי כדי לא להתפתות למסעדות גרנדיוזיות בדרך. בחופשה הקודמת, חשבתי לעצמי שליישם את כל אלו יהוו בזבוז של חופשה טובה. הפעם פשוט לא הרגשתי צורך!
אם אכלתי חטיף דגנים או פרי בשעות הצהריים, אזי בארוחת הצהריים במסעדה, לא יהיה לי "קרייבניג" למנה גדולה ופחמימתית. בארוחת-בוקר בסגנון בופה, להסתובב קודם, לבחון את האפשרויות ואחר לבחור מה "כן" יתארח אצלי בצלחת (עבד מעולה גם בשבועות). בקפה של אחר-הצהריים אפשר לקבל את האווירה של השווקים, את השמש ולוותר על הקינוח (או להוציא משהו שהוכן מראש או רק להתכבד, למי שיודע להציב גבולות). אני רוצה להדגיש שלא היה וויתור. התחושה הקלילה המתלווה להרזיה, תחושת ההישג והשליטה – אף רוגלעך טועה לא יוכל לחקות.
הכי כייף –
ללכת לקנות בגדים ולחוות את צמצום ההיקפים בשמלה חדשה שאז לפני חודשיים היתה טיפה צמודה.
התחלתי עסקה חדשה עם עצמי – כל יום שבו אני נמנעת מלאכול בחוץ בשעת הצהריים, אני מוסיפה 50 ₪ (מה שחסכתי) לתקציב הפינוקים שלי לעצמי. זה בהחלט תמריץ.
פרק 6 – בחצי הדרך
הפעם אצמצם במילים ואתן למספרים לדבר.
13 ס"מ – סך ההיקפים שצמצמתי.
4 ס"מ – סך ההיקף שהופחת בטבור ובטליה (איזור המותן). בששה מפגשים.
[—————————–]
תסמנו עם היד את הקטע למעלה ואחר תניחו את הקטע על הבטן במקביל לרצפה. זה מה
שהורדתי בששה מפגשים. ירדתי מידה.
אפילו הישבן והירכיים לא יכלו יותר להישאר אדישים ובשבועיים האחרונים "נתנו
עבודה".
הפחתתי באזורים אלו 3.5 ו-3 ס"מ בהתאמה.
ירדתי מידה.
***
כותבת אליכם עכשיו מרודוס.
במפגש הקודם שוחחנו על אכילה בחוץ. כאשר כל היום אנו נמצאים מחוץ לבית/ משרד
ונראה שהשליטה שלנו על מה שנאכל באותו היום פוחתת.
הפעם, לעומת החופשה באיטליה, אני מרגישה מאורגנת יותר.
יש עמי תפוח ותמרים בתיק כדי למנוע אכילה מופרזת בארוחת צהריים אחרי שעות
ארוכות ללא אוכל.
בניגוד לזמן באיטליה, אליה יצאתי בתחילת הסדנא, אני מחושבת יותר ומשתדלת לבחור
במזונות שישביעו יותר בנפח ויהיו יחסית דלים בקלוריות.
בהפסקות הקפה אנחנו מוותרים על הקינוח. העיקר זו השמש והשיחה יחד. הקינוח הוא
רק כדי שתהיה תעסוקה ליד בין משפט למשפט.
***
התובנות שלי הן שיש דברים שאנחנו לא יכולים לעשות לבד. כמו דיאטה. חשבתי שאני
יודעת המון (כמו המון נשים שזגזגו מכאן ולשם) והסתבר שיש מה ללמוד ולהפנים.
תובנה נוספת קשורה למימד הזמן. תהליכים קורים בקצב שלהם ואין "פתאום". כייף
להסתכל אחורה ולראות מה כבר נעשה, כמו שיש להסתכל וקדימה ולראות עוד מה נותר
לעשות.
הפעם זה נראה אפשרי ואפילו כייף.
פרק 5 –תיאום ציפיות
האכזבה–
אנחנו כבר כמעט בחצי.
אני מצטערת להיווכח שלא ירדתי 500 גרם בשבוע כמו שקראתי בברושורים שמציעים דיאטה מאוזנת והמלצות ל"איך לעשות את זה נכון". הבוקר יש בי צד שמרגיש קצת מתוסכל. ההיקפים ירדו יפה וכך גם אחוזי השומן. הכי חשוב זה איך אני מרגישה עם עצמי וכל החרטא הזה.
אבל בואו נודה על האמת: אני אישה תחרותית והישגית ואני אוהבת לסמן "וי" מודגש על מטרות שאני מציבה לעצמי. אז למה זה לא קורה פה בדיוק ככה?
שלב השאלות–
בבוקר יש לרשותי שעה פלוס של נהיגה, זמן של מחשבות ותהיות. לק לבן זוהר מציפורניי ידיי ורגליי עטופות בסנדלים גבוהות בצבע ירוק זרחני. תלתליי בחודש האחרון יצאו ממחבואם והם קופצים לכל עבר. חדי-אבחנה ישימו לב לאנרגיה המתפרצת, לעיניים הבוהקות.
האם הראש שלי נמצא באמת בדיאטה?
איך, אני שואלת את עצמי, כבחורה פמיניסטית שמרגישה סה"כ טוב עם עצמה, כבחורה שעובדת על ה"סנטר" שלי, אני מוצאת את עצמי מול רשימות ומחשבות תכופות על אוכל ולא על מה שבא לי לאכול, רשימות ותחשיבים של מה אכלתי ומה מותר ומה צריך ומתי וקיזוזים תקציביים.
חשבונאות אני עושה לפרנסתי. אבל בחיים האישיים?
החרדה–
לפני כל שקילה באים חרדה גדולה ומתח, כי אני צריכה לרדת לפחות 500 גרם השבוע, זה אמור לרדת.
אבל דמ-איט, זה לא כל-כך קל.
זה לא כל-כך קל למרות שאני מקפידה על התפריט ופעילות גופנית ומחשבה חיובית.
אבל הגוף.
לו יש רצון משלו ואת הקצב שלו והוא לא מוכן שאלחץ עליו, חלילה. ואף להיפך – הוא מתחיל לשחק לי בהיעלבויות ומשחקי "דווקא". הוא מצר עצמו איפה שנח לו וכמו ילד קטן מחייך אליי בשובה ומבקש בסה"כ תשומת לב חיובית ושאוהב אותו.
שני הרגלים לשנות –
אנחנו לא מסוגלים להתמיד בלמעלה משני שינויים בבת-אחת לאורך זמן. לכן יש לבחור בקפידה על מה הדגש הפעם. במהלך כל מפגש כל אחת בוחנת עם עצמה מה תהיה המטרה לאותו שבוע. השיחות הן נוקבות וההיכרות המתגבשת מאפשרת לפתוח סודות שהסתרנו אף מעצמינו.
אז מה כן השתנה החודש? מה התגנב לו לאט-לאט עד שהפך לעובדה מוגמרת בלי שהבחנתי בו בכלל כאילו נכח מאז ומעולם?
ארוחת בוקר קטנה שעה אחרי השכמה.
לא לחכות לרעב קיצוני.
פחות לאכול בחוץ ויותר לתכנן מראש. בזכות זוגי יש לי כל בוקר קופסת אוכל ליום שלם מחוץ לבית עם כריך קטן, גזר, מלפפון, פרי, יוגורט-דל. והיום זו הייתי אני ששקדה על ההכנה.
אין יותר וופלות בהיסח הדעת בשעות הצהריים הקשות.
ללכת כל יום. גם אם רק חצי שעה.
יש לי לק לבן בציפורניים ונעליים ירוקות וחיוניות מתפרצת, פועל יוצא (כך אני מאמינה) של תפריט לא כבד שמעניק לי אנרגיה מאוזנת לאורך היום ומצב-רוח טוב.
הבטחות להיום–
אז אני עדיין פה, גם מבלי לרדת 500 גרם בשבוע. אני קונה גם את השינוי האיטי יותר של 300 גרם ומקבלת את העובדה שיהיו שבועות שבהם ארד פחות.
אני בדיאטה גם היום, וההוכחה למעלה – פריסת יום-הולדת שערכתי בעבודה. משהו קצת שונה מלהביא עוגה מ"ברדו". ארוחת בראנצ' מפנקת שכולה בריאות. פשטידת החצילים יצאה קלה ואוורירית – חצילים קלויים, יוגורט רזה וגביע קוטג' 3%. לחמניות מקמח שיפון ומלא ללא ביצים, ממולא בפטריות ועשבי תיבול שהוקפצו במחבת ללא שמן. סלט פירוט ויוגורט רזה וכמובן כריכונים ומבחר גבינות. היה יאמי.
סיפורי הצלחה 