חופשה למטיבי לסת.

והיום:

מה אוכלים בבית מלון?

״דש משוקה״

בשבועות האחרונים אין יום שאני לא מייעץ לפחות לכמה לקוחות ביום איך להתמודד עם בחירות המזון בחופשה. יש שלא רוצים בכלל לחשוב על זה (להלן המשחררים) ויש שרוצים לדעת כמה פעמים בשבוע הם יכולים להרשות לעצמם פיצה, קינוחים ואלכוהול (להלן השולטים).

אם תשאלו אותי אני לא יכול להתחייב שהשולטים תמיד יותר רזים ובריאים על אף שנשמע כערובה להרזיה או מינימום פוליסת ביטוח (להלן שוקה).

מבט חטוף על הנופש הממוצע,  המכתת רגליו (כי לשרוף קלוריות צריך), מראה צלחות מלאות בגובה רב ובינוני, נערמות על השולחנות.

ראיתי גבר צנום מעמיס קור-אסון שקדים ענק או שניים וגלידה וניל – היא כנראה ממיסה שומנים (מעל 2500 קלוריות למנה!!!).

ומנגד אישה מאותגרת משקל דולה ירקות ומרכיבה סלט ואוכלת מ(ה)רק. ידעתי שזה משמין!!

ואם נהיה רציניים, החיים מלאי צמתים, ואנו רק נהגים. אפשר להגיע לאותו מקום בכמה דרכים.

יש שיעדיפו לומר שבשפע של המלון אי אפשר לעשות דיאטה, ואני אומר שדווקא בגלל השפע קל יותר לאכול בריא. מתי באמצע השבוע יש לכם מבחר גדול כזה של ירקות חתוכים טרים או קלויים, דגנים מבושלים, דגים ותבשילים. ואם תתעקשו אז גם פינה דיאטטית? יום אחד אפשר להחליט שמתפנקים בקינוחים ויום אחר ביותר מהעיקריות. למה הכל צריך להיות באותה ארוחה ושלוש פעמים ביום?

אה כן! כי הכל כלול!

 קחו אותי למשל, חופשה במלון במרכז הארץ, עם הילדים, ועוד שבט חברים על טפהם.

אני החלטתי לקום לאימון בוקר, להשקיע בארוחת בראנצ מפוארת, אחר כך יוצאים לטייל (הרבה) עם הילדים, ומתכנסים לארוחת ערב מוקדמת שווה עם שלוש מנות.

בין לבין חשוב תמיד שיהיו עלינו בקבוקי מים וכדאי גם פירות וירקות חתוכים לא תאמינו כמה פעמים זה יעצור אתכם מלפרק ג׳אנק מזדמן. אז יאללא, אצא לי השוקה (-;

 

פוסט הבא- מה אוכלים הילדים בחופשה?

פרק 7 – מי שמבשל (מראש) בערב שבת, אוכל (נכון) בשבת, יורד (במשקל) בראשון

שיחות עם רוגלעך –

הלוקיישן – מטוס ארקיע המחזיר אותנו חזרה מרודוס אל נתב"ג. הטריגר –  יום בו הסתובבנו עד הרגע האחרון ולא הספקנו לאכול ממש מסודר. שני תמרים ושזיף הצילו אותי מחרפת רעב ובבטן מתחוללת לה אותה תחושת חוסר. האירוע – רוגלך של מטוס מתקיף אותי ומנסה לדרדר אותי מדרך הישר. החוצפן אפילו לא נמצא במיטבו, ארוז בשקית הרמטית שנידפה ממנו את הטריות והניחוח האהובים.

הוא טוען לעומתי שאני רעבה ואין בנמצא אפשרות אחרת, אז למה בעצם לא. אני אוספת אליי שקית אחת מידי הדיילת, שישאר ליותר מאוחר, אני אומרת לעצמי, אם אהיה ממש רעבה ואחר נמלכת בדעתי.

"למה בעצם אני צריכה אותך?, התקדמתי כל-כך יפה. אפילו ברודוס נמנעתי מהשטויות, עליתי עשרות קומות ביום. ברגל. הלכתי לאורך החוף עד לעיר העתיקה, שמרתי על אכילה מסודרת. מה יש לך לתת לי בכלל?". הוא מצדו מחזיר לי חיוך רווי שוקולד. דברים טובים לא צריכים לשכנע.

"כמה קלוריות יש בך? שני ביסים ואתה נגמר. 350 קלוריות. ארוחה שלמה. ואתה אפילו לא הדבר האמתי. מה אתה – סתם אסופה של בצק ושוקולד". עוד לפני שיספיק לענות להטחותיי, אני הודפת אותו ממני ונותנת לרזה שיושב לידי שיהיה לו עוד אחד.

ניצחתי.

שיטת ה-PNA –

זה לא היה קשה, לא הרגשתי בהפסד, לא פיציתי את עצמי אחר-כך. ופה בדיוק טמון הניצחון.

פשוט הבנתי. ביצעתי תמחור גס של רווח והפסד ובחרתי בחירה מושכלת.

בשבוע הזה ירדתי עוד קילו. לא ערכתי רשימות ולא "הייתי בדיאטה". מה כן? הפנמתי. אחרי יותר מחצי דרך בסדנא – הפנמתי ותיקנתי התנהגויות. זו בדיוק השיטה עליה מתבססים שון והדר בשיטת ה-PNA  שלהם. ר"ת המייצגים בדיוק את התהליך – Physical, Nutrition, Awareness.

על-מנת שיחיד יצליח לבצע שינוי איכותי ומהותי בחייו הוא צריך ללמוד ולהיות מודע למה מניע אותו. את צריכה ללמוד על תזונה נכונה כדי שיהיו לך כלים ביום-יום, את חייבת להיות פעילה ספורטיבית באופן קבוע, בעצימות שתקבעי לעצמך ובאון שיתאים לך על-מנת שתוכלי להתמיד ואת צריכה להיות מודעת לכל אלו. מתי את אוכלת ולמה, מה ה"טריגרים", האם הסיבה היא חוסר זמן ולכן הוא צריך ללמוד להתארגן מראש? האם הסיבה היא רגשית שמביאה לאכילה אימפולסיבית לא-מודעת? האם זה מחוסר ידע?

כל שיעור הוא למידה בשבילי. וכל שבוע אני מבצעת לפחות שינוי אחד מהותי שאח"כ זורם בעורקיי בצורה טבעית כאילו היה שם מאז ומעולם.

שתי חופשות היו במהלך הסדנא –  באחת העליתי 400 גרם (למרות שצעדתי כל יום כ-10 ק"מ) ובאחרת השלתי קילו מעליי. מה השתנה? המודעות והידיעה.

הבלתי-אפשרי הוא המציאות –

מה שחשבתי לבלתי-אפשרי בתחילת הסדנא, היה חלק אינטגרלי מהחופשה האחרונה. להתאמן, ממש, לא רק הליכה "תיירותית". למצוא תחליפים, לדאוג שיהיה אוכל מזין בקרבתי כדי לא להתפתות למסעדות גרנדיוזיות בדרך. בחופשה הקודמת, חשבתי לעצמי שליישם את כל אלו יהוו בזבוז של חופשה טובה. הפעם פשוט לא הרגשתי צורך!

אם אכלתי חטיף דגנים או פרי בשעות הצהריים, אזי בארוחת הצהריים במסעדה, לא יהיה לי "קרייבניג" למנה גדולה ופחמימתית. בארוחת-בוקר בסגנון בופה, להסתובב קודם, לבחון את האפשרויות ואחר לבחור מה "כן" יתארח אצלי בצלחת (עבד מעולה גם בשבועות). בקפה של אחר-הצהריים אפשר לקבל את האווירה של השווקים, את השמש ולוותר על הקינוח (או להוציא משהו שהוכן מראש או רק להתכבד, למי שיודע להציב גבולות). אני רוצה להדגיש שלא היה וויתור. התחושה הקלילה המתלווה להרזיה, תחושת ההישג והשליטה – אף רוגלעך טועה לא יוכל לחקות.

הכי כייף –

ללכת לקנות בגדים ולחוות את צמצום ההיקפים בשמלה חדשה שאז לפני חודשיים היתה טיפה צמודה.

התחלתי עסקה חדשה עם עצמי – כל יום שבו אני נמנעת מלאכול בחוץ בשעת הצהריים, אני מוסיפה 50 ₪ (מה שחסכתי) לתקציב הפינוקים שלי לעצמי. זה בהחלט תמריץ.

פרק 6 – בחצי הדרך

הפעם אצמצם במילים ואתן למספרים לדבר.

13 ס"מ – סך ההיקפים שצמצמתי.

4 ס"מ – סך ההיקף שהופחת בטבור ובטליה (איזור המותן). בששה מפגשים.

[—————————–]

תסמנו עם היד את הקטע למעלה ואחר תניחו את הקטע על הבטן במקביל לרצפה. זה מה
שהורדתי בששה מפגשים. ירדתי מידה.
אפילו הישבן והירכיים לא יכלו יותר להישאר אדישים ובשבועיים האחרונים "נתנו
עבודה".
הפחתתי באזורים אלו 3.5 ו-3 ס"מ בהתאמה.

ירדתי מידה.

***

כותבת אליכם עכשיו מרודוס.

במפגש הקודם שוחחנו על אכילה בחוץ. כאשר כל היום אנו נמצאים מחוץ לבית/ משרד
ונראה שהשליטה שלנו על מה שנאכל באותו היום פוחתת.

הפעם, לעומת החופשה באיטליה, אני מרגישה מאורגנת יותר.

יש עמי תפוח ותמרים בתיק כדי למנוע אכילה מופרזת בארוחת צהריים אחרי שעות
ארוכות ללא אוכל.

בניגוד לזמן באיטליה, אליה יצאתי בתחילת הסדנא, אני מחושבת יותר ומשתדלת לבחור
במזונות שישביעו יותר בנפח ויהיו יחסית דלים בקלוריות.

בהפסקות הקפה אנחנו מוותרים על הקינוח. העיקר זו השמש והשיחה יחד. הקינוח הוא
רק כדי שתהיה תעסוקה ליד בין משפט למשפט.

***

התובנות שלי הן שיש דברים שאנחנו לא יכולים לעשות לבד. כמו דיאטה. חשבתי שאני
יודעת המון (כמו המון נשים שזגזגו מכאן ולשם) והסתבר שיש מה ללמוד ולהפנים.
תובנה נוספת קשורה למימד הזמן. תהליכים קורים בקצב שלהם ואין "פתאום". כייף
להסתכל אחורה ולראות מה כבר נעשה, כמו שיש להסתכל וקדימה ולראות עוד מה נותר
לעשות.

הפעם זה נראה אפשרי ואפילו כייף.

פרק מספר 2 – להיות בדיאטה בחופשה

המדדים – +0.4 ק"ג.

לקבוע גבולות

"מותר לך, זאת יום ההולדת שלך".

"מותר לך, זו הרמת כוסית לפסח".

"נו, בחייך – Happy Hour יש רק פעם בחודש. מותר לך לפחות קצת…"

"מותר לך, נו.. ארוחת ערב שישי…"

"מותר לך, את בחופשה באיטליה".

לכל יום יש תירוץ ולכל פרוסת עוגה סיבה. הרי היום-יום שלנו בנוי מאירועים, מסיבות, יציאות עם חברים. והחודש הזה, עלה על כולם. גם פסח, ארוחות משפחתיות, ימי-הולדת (זו רק אני, או שנדמה שכולללם החליטו להיוולד באפריל?) וכמובן חופשה באיטליה.

איטליה. לא נאכל פסטה? איזה טורטליני ממולא פטריות עם גבינת גורגונזולה? מה לגבי כוס יין אדום מול הפיאצה (ויש אינספור כאלו באיטליה)? והאם נוותר על ה"טירמיסו" השווה או עוגת ה"זביונה" המהוללת?

דיאטה זה לא מצב חד-פעמי

יכולתי להתחיל "אחרי החגים". יכולתי לסיים קודם את כל העניינים ואז לבוא תפוחה ומדושנת עם ק"ג רבים יותר להוריד ותסכול שאינו נגמר וכמובן אוסף של רגשות אשם. אם הייתי מתחילה את הדיאטה לפני חצי שנה, הייתי יכולה להיות 6 ק"ג פחות היום. אבל אני לא.

אז אין שום דבר מלבד ההווה. ובכל רגע אני מזכירה לעצמי שמצד אחד, זו אכן חופשה וזו אכן יום-הולדת וזה אכן אירוע מסוג כלשהו – ואם אני רוצה להיות מסוגלת להתמיד ולראות בכך דרך חיים, אז צריך לדעת להתנהל בכל אלו ולמצוא את האיזון ולא להרגיש מחסור, ומצד שני, זה בדיוק העניין. שום דבר מכל אלו לעולם לא יגמר. אחרי החגים יש עוד חגים.

הצהרתי בתחילת הדרך שמבחינתי זו הירידה האחרונה, כי לאחריה לא יבואו דיאטות נוספות. בכוונתי ללמוד על תזונה, על גופי ולהיות מודעת לגבי מה מהרצונות הנם צרכים אמיתיים של רעב (ולחילופין מה הן האפשרויות המזינות) ומי מהתחושות באות משעמום, עייפות, לחץ וכו'. בכוונתי ללמוד מה טוב ונכון לגופי ולהוקיר אותו באוכל מזין ובריא ובכמויות המתאימות.

לכן אין זמן טוב ונכון להיות בדיאטה. ודווקא בגלל זה שון והדר קבעו את המפגשים לימי ראשון, מיד אחרי סוף-השבוע. אין זמן חטאים. יום שישי הוא כמו יום שבת הוא כמו יום ראשון והמודעות הנה במשך 24 שעות.

להישאר בתוך המסגרת

לחופשה באיטליה קבעתי עם עצמי כמה כללים. בהתייעצות עם הדר החלטנו מה כן ומה לא. שוחחנו על המגבלות שמציע טיול שבו מסתובבים כל היום וגם על ההזדמנויות.

ראשית, אני מעוניינת לא לעלות במשקל. אשמח ביותר אם יצא שגם ירדתי… אבל לפחות לא לעלות.

שנית, אמרתי כן לפסטה ולקינוח (הרזה אוכל את מירב הצלחת ואני טועמת..) וגם לפיצה פעם אחת. בכל זאת – אני באיטליה.

שלישית, צעדנו לפחות 15,000 צעדים ביום, שהם כמעט 10 ק"מ הליכה ביום. הסתובבתי עם מד-צעדים מוצמד לגופי והתמדנו בהליכה כשאנו מקפידים שלפחות שליש מכמות הצעדים יחשבו ל"אירוביים". בכל זאת, צריך קצת לאזן את החטאים..

רביעית, ארוחת ערב לייט בבית – סלט ירקות או יוגורט עם ירקות. גם הבטן שלנו לא מצליחה לעמוד בעומס הזה לאורך זמן..

 גם הלכנו הרבה. הנה דוגמא של מסלול נחמד מהיום השלישי –

התוצאות

יום ראשון, מיד אחרי צאת פסח רשמית, והשקילה בפתח. אפילו לפני בחינת ההסמכה שלי לרישיון רו"ח לא הייתי במתח כמו היום. כל ביס נחשב, גם אלו שנגסתי בעמידה, אלו שהיו בהיסח-הדעת, אלו שהיו "תוך כדי" ואלו שבאו "רק כדי לטעום". האם הצלחתי לאזן את מה שיצא ומה שנכנס בסופו של דבר? האם הערכותיי היו נכונות?

השקילה היתה מאכזבת. על-אף שלא היה שינוי באחוזי השומן, עליתי 400 גרם. הרגשתי שבאמת התאמצתי במהלך החופשה לא להגזים, להנות אך עדיין להישאר בתלם, להיות אקטיבית. אבל המשקל לא משקר. נכון, יכולתי לעלות יותר עם הניוקי והפנה והטורטליני. יכולתי גם לא.

אני מחזירה את עצמי למטרה ארוכת הטווח. העיקר הוא לראות רחוק ולדעת לתקן את מה שנעשה. אמנם אני רק בתחילת הדרך (ואולי לכן האכזבה אפילו יותר גדולה – האם זה אפשרי לרדת בכלל?), אבל בכל רגע יש החלטה מחדש. בשבילי זה היה תמרור נהדר. דווקא השקילה הלא מוצלחת שלכל ביס יש השלכות ובכל רגע אני צריכה לבחור – האם אני רוצה לרדת במשקל או ליהנות מחוויית הרגע הקלורית. למדתי שאין דרכי קיצור ואני מחזירה לעצמי את האחריות והתכנון מראש.

מה אני לוקחת איתי? הליכה יומיומית כדרך קבע, ירקות בתפריט כי אני חייבת. פיצה זה עקב אכילס שלי ולחזור לתפריט היום. לא כשייגמרו החגים.

טוב, לפחות עד שבועות..

הטיפים –

–       להיכנס למדוד בגדים בזארה. המראות (360 מעלות) והתאורה בחדר המדידה יזכירו לך בדיוק ממה רצית להיפטר ויחזירו אותך אל התלם.

–       תביאי איתך שמלה סקסית אחת שבשבילה שווה להתאמץ במהלך היום ולהשטיח את הבטן (ולא תרצי לאכול איתה יותר מדי.. נכון?)