אמסטרדם 2012-חוויה של פעם בחיים

איך מסכמים ריצה של 42 ק"מ, אחרי כמעט חצי שנה של אימונים? לא פשוט, בעיקר כי זאת הייתה חוויה שקשה לתאר במילים…

מרתון בפתח-השרירים במתח

אז מה היה לנו מאז הפעם האחרונה?

ריצה מסכמת-36 ק"מ, אותם התעקשתי לעשות במלואם. זה לקח מעט יותר מארבע שעות, ולמרות התנאים הלא פשוטים, היא לא זכורה לי כריצה קשה, ואפילו עברה מהר למדיי. גם אחרי הריצה, לא הייתה עייפות קיצונית, והשרירים לא היו תפוסים בצורה מרשימה. הייתי בסוג של אופוריה. 6 ק"מ ממרתון מלא, בלי יותר מדיי צרות, שלושה שבועות לפני אמסטרדם. מה עוד אפשר לבקש?

יום כיפור. כבישים. 28 ק"מ מופלאים, במסלול כיפי ומרענן. השרירים קצת יותר תפוסים הפעם, אבל למה שזה יטריד אותי בשלב כזה?

בערב כבר לא יכולתי לדרוך על רגל ימין. שריר התאומים נתפס ונמתח ושלח קרני כאב חדות לאורך כל השוק. שלושה שבועות לפני מרתון. יומיים מנוחה, שבשבילי הם המון, לא עזרו. הוולטרן הנאמן לא הועיל. סוכות בפתח, מה שאומר שאנשי מקצוע קשה למצוא. החרדה בשמיים, מצב הרוח ברצפה. בראש שלי-כבר ויתרתי על אמסטרדם.

למזלי-יש אנשי מקצוע שחשבו קצת אחרת. בהתייעצות עם שון, גיליתי את הטראומיל, והתחלתי לחמם, לקרר, לעסות. כשזה לא עזר, וגם הדיקור לא עזר, והזמן הלך ואזל, פניתי שוב לפיזיותרפיסטית שלי. תוך פחות מדקה היא קבעה שבסך הכל מתחתי את השריר, עיסתה, חישמלה ואף ציידה אותי בטייפינג דקורטיבי. החרדה פחתה, ועם העידוד המלא שלה לקראת המרתון, חזרתי להאמין שזה אפשרי.

בשבוע של הטיסה ההתרגשות החלה בבת אחת. כל הקיץ רצתי, הזעתי, נפלתי, קמתי, נפצעתי-והכל רק כדי להגיע לרגע הזה. מרתון אמסטרדם 2012.

אני מרתוניסטית?! לא אפשרי.

לאמסטרדם הגעתי ביום שישי, עם Team Mizuno Israel-קבוצה נפלאה של רצים, אנשים מדהימים (וחברים טובים). עוד לא מצמצנו וכבר הגענו למתחם האקספו להצטייד בחולצות ומספרי חזה. לראשונה ספגתי את האווירה של המרתון. האנשים, האולם, האצטדיון. הצטלמנו, קנינו, צחקנו. אפילו הזדמן לי לפגוש חבר ילדות מהקיבוץ, שהגיע גם הוא לרוץ את המרתון. כמובן, שפנים מוכרות תמיד מעלות את מפלס המצב-רוח.

בשבת בבוקר יצאתי לי לריצה קצרה, בשקט של הבוקר הקר, בסביבה היפהפייה של המלון. לרוץ לבד, כמו שאני רגילה, עזר לי לנקות את הראש ולהכין את עצמי ליום הגדול. בשלב הזה, בין אם כתוצאה מהאדרנלין או סתם כי זה עבר, אף אחת מהרגליים שלי לא כאבה. הנשימה הייתה בסדר. הכל היה בסדר.

ראשון, 21.10-סופסוף הגיע הרגע! מכל הימים באמסטרדם, כמובן שזה היה היום הקר ביותר, הגשום ביותר, עם הרוחות החזקות ביותר. פתאום המחשבה שהמעבר מהחום של הארץ לקור ה"נעים" של הולנד יהיה נפלא נראית שגויה לחלוטין. השרירים מתכווצים עוד בעלייה לאוטובוס מהמלון, שלא לדבר על צעד ריצה.

למתחם הגענו מוקדם, מה שאמר שחיכתה לנו המתנה לא קצרה. השלב הזה היה מייגע עבורי. רק רציתי שזה יתחיל. בערך שלושת רבעי שעה לפני הזינוק התחלתי בארגונים-הפקדת התיק, תוספים, ועמידה אינסופית בתור הארוך לשירותים. כשסופסוף סיימתי עם כל הלוגיסטיקה המציקה, והתחלתי לעשות את דרכי לתוך האצטדיון (בריצה קלה-וזה לצערי החימום היחידי שהספקתי לעשות), השעה הייתה כבר אחרי 9:15. פחות מרבע שעה לזינוק. אמא'לה!

אין מספיק מילים בשפה העברית, או בכל שפה אחרת, לתאר את התחושה והאווירה בכניסה לאצטדיון. מהכניסה החיצונית כבר אפשר היה לשמוע את התרועות והכריזות. דרך השער עם מלא רצים סביבי, דרך המסדרון… ובום! אני בתוך אצטדיון מלא אנשים, ביציעים ועל המסלול. הקהל מריע בקולי קולות וברקע מושמעת נעימת הפתיחה של "מרכבות האש" בפול ווליום. קשה לתפוס שרגעים כאלה קיימים, שהגעתי למקום בו אני מרגישה הכי אלופה בעולם, עוד לפני שהתחלתי לרוץ.

באזור הזינוק שלי (A, עם כל הרצים המהירים!!!) אני פוגשת בחברותיי לקבוצה, וההתרגשות מגיעה לנקודת שיא. בדיקה אחרונה של הנעליים, השעון, האייפוד…

9:30 בדיוק, נשמעת יריית הזינוק ובקריאות "בהצלחה" אחת לשנייה אנחנו יוצאות לדרך. את הריצה אני פותחת עם חברה לקבוצה, שעוד במטוס הגענו למסקנה שאנחנו רצות באותו הקצב והחלטנו לרוץ יחד כל עוד יתאפשר.

בניגוד למירוץ הקודם, הייתה לי פתיחה נהדרת. בתוך העיר הרוח עוד לא הייתה מורגשת, ורצנו בקצב אחיד וטוב, בלי קושי, בלי כאבים בכלל. הגוף התחמם לאט לאט והאווירה הייתה נהדרת. בק"מ ה-8 חיכו לנו חלק מהמלווים, עם דגל ישראל וחיוך ענק. העידוד העלה את מצב הרוח, והגברנו מעט את הקצב.

הבעיות החלו לצוץ אחרי 15 ק"מ. פתאום הרגשתי עייפות, והנשימה הקשתה. אחרי כמה קילומטרים נוספים נפרדו דרכנו, ואני האטתי את הקצב משמעותית. הגעתי לחלק הכי יפה בריצה-ומסתבר שהכי קשה. לאורך האמסטל, בשטח פתוח יחסית, בנוף מדהים, כשמצד ימין רוח פרצים חזקה וקפואה. כשעברתי את השער הכחול שסימן 21.1 ק"מ, נתקלתי בקיר. בעצם, קיר זו מילה עדינה מדיי. זה הרגיש יותר כמו חומת סין. הרגשתי שאני לא מסוגלת להרים רגל לצעד הבא, שאני רק רוצה לעצור ולהתחמם. אמרתי לעצמי שהנה-עוד שנייה זה עובר. ג'ל, מים, הליכה לשנייה או שתיים, וחזרה לריצה. בשלב הזה חזרה לה המתיחה ב-ITB, שזה הדבר האחרון שציפיתי שיקרה. וזה כאב.

המשכתי לרוץ, דרך הקיר האינסופי, כשבראש אני משננת את המנטרה שלי מהאימונים-"אני ארוץ מרתון כי אני יכולה". ברגעים שהאמנתי בזה-המצב השתפר. כשלא האמנתי-המצב הדרדר. כל קילומטר או שניים נאלצתי לעצור ולעסות את רגל שמאל, ואלוהים יודע מאיפה היה לי הכוח לחזור לרוץ כל פעם.

כשנכנסתי חזרה לאזור העיר המצב השתפר. המוני המעודדים בדרך ועל הגשרים חיממו את הלב, ובלב המחומם הזה ספרתי-עוד 10 ק"מ, עוד 7 ק"מ, עוד 6 ק"מ… וכשעברתי את הק"מ ה-37 ידעתי שאני מסיימת, גם אם כואב, וגם אם עד עכשיו לא הלך כמו שרציתי. 3 הק"מ האחרונים היו מהממים-דרך וונדלפארק, בנוף עוצר נשימה, אל הרחוב ההומה מעודדים, אל השער הכחול עליו סומן בענק-רק עוד אחד! כשראיתי את רחבת הכניסה לאצטדיון שכחתי את הכאב, את הקושי, והגברתי קצב. זהו, אני שם.

ואז הגיע הרגע שחיכיתי לו ארבע שעות וארבעים דקות, הרגע שהחזיק אותי על הרגליים כל הזמן הזה-200 המטרים האחרונים, בתוך האצטדיון האולימפי. היציעים עדיין מלאים, קו הסיום נראה לעין סופסוף. זה הזמן לספרינט. בשלב הזה קשה לנשום-אבל מהתרגשות. אפילו יש דמעות בעיניים. סיום של אלופים.

4:40:52-זה הזמן שלקח לי לסיים את המרתון הראשון שלי. עם שתי פציעות רדומות שהתעוררו בדרך, בלי חימום מספק, במזג אוויר קשה, רצתי 42.195 ק"מ ושרדתי. זה לא היה כמו שקיוויתי, אבל זה היה וזה מה שחשוב. מכאן נשאר לשים מדלייה על הצוואר, להתאחד עם החברות, ללכת למסאז' בחינם ולצאת לחגוג ולאכול (למרות שלא הייתי מסוגלת, וטרם חזר לי התיאבון מאז).

לפני שנה כתבתי לחברה ללימודים במחברת שבקיץ הבא אני רצה מרתון. אז זה כבר לא ממש קיץ (לפחות בהולנד), אבל זה כן מרתון. אמרו לי שזה ממכר, ושלא משנה כמה החוויה הראשונה תכאב, ארצה לחזור שוב. אמרו וצדקו.

זה הזמן לחזור לשגרה, ללימודים, לחיים-ולתכנן את המירוץ הבא!

אני-הילדה שלא רצה-אני מרתוניסטית.

הכל אפשרי.