ZONE 3 בית ספר לתחרויות סיבולת

בחודש שעבר עשיתי את המעבר מטריאתלון ספרינט לטריאתלון אולימפי. כשסיימתי את התחרות הראשונה במקצה הכפול, שאלתי את עצמי למה חכיתי עד היום. נהנתי הרבה יותר.

ההיגיון הבריא אומר שככל שהמרחק עולה כך התחרות נעשית קשה יותר. כנראה שזה נכון במרחקים הארוכים באמת. אבל דווקא במקרה הזה אני חושבת קצת אחרת. ככל שהמרחק עולה כך העצימות יורדת ויש זמן לחשוב. אמנם לא הרבה אבל מספיק בשביל לקבל החלטות תוך כדי תנועה ולנהל תחרות טובה.

שתי התחרויות האחרונות (בגן שמואל וחיפה) לימדו אותי שזה אכן כך. דרך התנסות במרחק ארוך יותר למדתי לתכנן תחרות, להוציא אותה לפועל ולקבל החלטות במהלכה. בעצם התחלתי להבין איך להתחרות. במרחק קצר אין מקום למשחקים. אתה מתחיל הכי חזק שלך ולאט לאט אתה מגביר. ככה זה עובד. אבל גם את זה צריך לדעת לעשות. אחרת אתה נשרף.

ביום שישי האחרון עמדתי על קו הזינוק באליפות ישראל לספרינט שהתקיימה באשקלון. בשונה מתחרויות קודמות, הפעם תכננתי להתחרות כמו בטריאתלון ספרינט ואילו להתנהל כמו בטריאתלון אולימפי. מצד אחד חזק אך מצד שני חכם. במילים אחרות שליטה. פתאום הכל נראה אחרת כשחוזרים למרחק קצר אחרי ביקור במרחק כפול. הרגשת ביטחון.

באופן כללי היתה לי תחרות טובה. הרגשתי לאורך כל הדרך שאני מנהלת את התחרות ולא להיפך. חציתי את קו הסיום בתחושה שונה ממה שאני זוכרת. לקח לי כמה שנים להגיע לזה אבל בסוף זה הגיע. אין קיצורי דרך. רק ניסיון תחרותי.

ללמוד להתחרות זה תהליך ארוך ומתמיד. אני באופן אישי לומדת דרך כשלונות והצלחות באותה מידה. אחרי כל תחרות מבצעת תחקיר במטרה לשמר את הדברים הטובים ולשפר את הדברים הרעים. ככה משתפרים. בדיוק לזה התכוונתי כשכתבתי בפוסט הקודם שאני שואפת להתחרות כמה שיותר. התחרות הזו היתה אמצעי לשפר את האופן בו אני מתחרה עוד צעד קדימה.

בתחרות הבאה אני עולה כיתה. טריאתלון חצי ארוך (שחיה 1.9 ק"מ, רכיבה 90 ק"מ, ריצה 21 ק"מ). בנתיים תהליך הלמידה ממשיך.

אמסטרדם 2012-חוויה של פעם בחיים

איך מסכמים ריצה של 42 ק"מ, אחרי כמעט חצי שנה של אימונים? לא פשוט, בעיקר כי זאת הייתה חוויה שקשה לתאר במילים…

מרתון בפתח-השרירים במתח

אז מה היה לנו מאז הפעם האחרונה?

ריצה מסכמת-36 ק"מ, אותם התעקשתי לעשות במלואם. זה לקח מעט יותר מארבע שעות, ולמרות התנאים הלא פשוטים, היא לא זכורה לי כריצה קשה, ואפילו עברה מהר למדיי. גם אחרי הריצה, לא הייתה עייפות קיצונית, והשרירים לא היו תפוסים בצורה מרשימה. הייתי בסוג של אופוריה. 6 ק"מ ממרתון מלא, בלי יותר מדיי צרות, שלושה שבועות לפני אמסטרדם. מה עוד אפשר לבקש?

יום כיפור. כבישים. 28 ק"מ מופלאים, במסלול כיפי ומרענן. השרירים קצת יותר תפוסים הפעם, אבל למה שזה יטריד אותי בשלב כזה?

בערב כבר לא יכולתי לדרוך על רגל ימין. שריר התאומים נתפס ונמתח ושלח קרני כאב חדות לאורך כל השוק. שלושה שבועות לפני מרתון. יומיים מנוחה, שבשבילי הם המון, לא עזרו. הוולטרן הנאמן לא הועיל. סוכות בפתח, מה שאומר שאנשי מקצוע קשה למצוא. החרדה בשמיים, מצב הרוח ברצפה. בראש שלי-כבר ויתרתי על אמסטרדם.

למזלי-יש אנשי מקצוע שחשבו קצת אחרת. בהתייעצות עם שון, גיליתי את הטראומיל, והתחלתי לחמם, לקרר, לעסות. כשזה לא עזר, וגם הדיקור לא עזר, והזמן הלך ואזל, פניתי שוב לפיזיותרפיסטית שלי. תוך פחות מדקה היא קבעה שבסך הכל מתחתי את השריר, עיסתה, חישמלה ואף ציידה אותי בטייפינג דקורטיבי. החרדה פחתה, ועם העידוד המלא שלה לקראת המרתון, חזרתי להאמין שזה אפשרי.

בשבוע של הטיסה ההתרגשות החלה בבת אחת. כל הקיץ רצתי, הזעתי, נפלתי, קמתי, נפצעתי-והכל רק כדי להגיע לרגע הזה. מרתון אמסטרדם 2012.

אני מרתוניסטית?! לא אפשרי.

לאמסטרדם הגעתי ביום שישי, עם Team Mizuno Israel-קבוצה נפלאה של רצים, אנשים מדהימים (וחברים טובים). עוד לא מצמצנו וכבר הגענו למתחם האקספו להצטייד בחולצות ומספרי חזה. לראשונה ספגתי את האווירה של המרתון. האנשים, האולם, האצטדיון. הצטלמנו, קנינו, צחקנו. אפילו הזדמן לי לפגוש חבר ילדות מהקיבוץ, שהגיע גם הוא לרוץ את המרתון. כמובן, שפנים מוכרות תמיד מעלות את מפלס המצב-רוח.

בשבת בבוקר יצאתי לי לריצה קצרה, בשקט של הבוקר הקר, בסביבה היפהפייה של המלון. לרוץ לבד, כמו שאני רגילה, עזר לי לנקות את הראש ולהכין את עצמי ליום הגדול. בשלב הזה, בין אם כתוצאה מהאדרנלין או סתם כי זה עבר, אף אחת מהרגליים שלי לא כאבה. הנשימה הייתה בסדר. הכל היה בסדר.

ראשון, 21.10-סופסוף הגיע הרגע! מכל הימים באמסטרדם, כמובן שזה היה היום הקר ביותר, הגשום ביותר, עם הרוחות החזקות ביותר. פתאום המחשבה שהמעבר מהחום של הארץ לקור ה"נעים" של הולנד יהיה נפלא נראית שגויה לחלוטין. השרירים מתכווצים עוד בעלייה לאוטובוס מהמלון, שלא לדבר על צעד ריצה.

למתחם הגענו מוקדם, מה שאמר שחיכתה לנו המתנה לא קצרה. השלב הזה היה מייגע עבורי. רק רציתי שזה יתחיל. בערך שלושת רבעי שעה לפני הזינוק התחלתי בארגונים-הפקדת התיק, תוספים, ועמידה אינסופית בתור הארוך לשירותים. כשסופסוף סיימתי עם כל הלוגיסטיקה המציקה, והתחלתי לעשות את דרכי לתוך האצטדיון (בריצה קלה-וזה לצערי החימום היחידי שהספקתי לעשות), השעה הייתה כבר אחרי 9:15. פחות מרבע שעה לזינוק. אמא'לה!

אין מספיק מילים בשפה העברית, או בכל שפה אחרת, לתאר את התחושה והאווירה בכניסה לאצטדיון. מהכניסה החיצונית כבר אפשר היה לשמוע את התרועות והכריזות. דרך השער עם מלא רצים סביבי, דרך המסדרון… ובום! אני בתוך אצטדיון מלא אנשים, ביציעים ועל המסלול. הקהל מריע בקולי קולות וברקע מושמעת נעימת הפתיחה של "מרכבות האש" בפול ווליום. קשה לתפוס שרגעים כאלה קיימים, שהגעתי למקום בו אני מרגישה הכי אלופה בעולם, עוד לפני שהתחלתי לרוץ.

באזור הזינוק שלי (A, עם כל הרצים המהירים!!!) אני פוגשת בחברותיי לקבוצה, וההתרגשות מגיעה לנקודת שיא. בדיקה אחרונה של הנעליים, השעון, האייפוד…

9:30 בדיוק, נשמעת יריית הזינוק ובקריאות "בהצלחה" אחת לשנייה אנחנו יוצאות לדרך. את הריצה אני פותחת עם חברה לקבוצה, שעוד במטוס הגענו למסקנה שאנחנו רצות באותו הקצב והחלטנו לרוץ יחד כל עוד יתאפשר.

בניגוד למירוץ הקודם, הייתה לי פתיחה נהדרת. בתוך העיר הרוח עוד לא הייתה מורגשת, ורצנו בקצב אחיד וטוב, בלי קושי, בלי כאבים בכלל. הגוף התחמם לאט לאט והאווירה הייתה נהדרת. בק"מ ה-8 חיכו לנו חלק מהמלווים, עם דגל ישראל וחיוך ענק. העידוד העלה את מצב הרוח, והגברנו מעט את הקצב.

הבעיות החלו לצוץ אחרי 15 ק"מ. פתאום הרגשתי עייפות, והנשימה הקשתה. אחרי כמה קילומטרים נוספים נפרדו דרכנו, ואני האטתי את הקצב משמעותית. הגעתי לחלק הכי יפה בריצה-ומסתבר שהכי קשה. לאורך האמסטל, בשטח פתוח יחסית, בנוף מדהים, כשמצד ימין רוח פרצים חזקה וקפואה. כשעברתי את השער הכחול שסימן 21.1 ק"מ, נתקלתי בקיר. בעצם, קיר זו מילה עדינה מדיי. זה הרגיש יותר כמו חומת סין. הרגשתי שאני לא מסוגלת להרים רגל לצעד הבא, שאני רק רוצה לעצור ולהתחמם. אמרתי לעצמי שהנה-עוד שנייה זה עובר. ג'ל, מים, הליכה לשנייה או שתיים, וחזרה לריצה. בשלב הזה חזרה לה המתיחה ב-ITB, שזה הדבר האחרון שציפיתי שיקרה. וזה כאב.

המשכתי לרוץ, דרך הקיר האינסופי, כשבראש אני משננת את המנטרה שלי מהאימונים-"אני ארוץ מרתון כי אני יכולה". ברגעים שהאמנתי בזה-המצב השתפר. כשלא האמנתי-המצב הדרדר. כל קילומטר או שניים נאלצתי לעצור ולעסות את רגל שמאל, ואלוהים יודע מאיפה היה לי הכוח לחזור לרוץ כל פעם.

כשנכנסתי חזרה לאזור העיר המצב השתפר. המוני המעודדים בדרך ועל הגשרים חיממו את הלב, ובלב המחומם הזה ספרתי-עוד 10 ק"מ, עוד 7 ק"מ, עוד 6 ק"מ… וכשעברתי את הק"מ ה-37 ידעתי שאני מסיימת, גם אם כואב, וגם אם עד עכשיו לא הלך כמו שרציתי. 3 הק"מ האחרונים היו מהממים-דרך וונדלפארק, בנוף עוצר נשימה, אל הרחוב ההומה מעודדים, אל השער הכחול עליו סומן בענק-רק עוד אחד! כשראיתי את רחבת הכניסה לאצטדיון שכחתי את הכאב, את הקושי, והגברתי קצב. זהו, אני שם.

ואז הגיע הרגע שחיכיתי לו ארבע שעות וארבעים דקות, הרגע שהחזיק אותי על הרגליים כל הזמן הזה-200 המטרים האחרונים, בתוך האצטדיון האולימפי. היציעים עדיין מלאים, קו הסיום נראה לעין סופסוף. זה הזמן לספרינט. בשלב הזה קשה לנשום-אבל מהתרגשות. אפילו יש דמעות בעיניים. סיום של אלופים.

4:40:52-זה הזמן שלקח לי לסיים את המרתון הראשון שלי. עם שתי פציעות רדומות שהתעוררו בדרך, בלי חימום מספק, במזג אוויר קשה, רצתי 42.195 ק"מ ושרדתי. זה לא היה כמו שקיוויתי, אבל זה היה וזה מה שחשוב. מכאן נשאר לשים מדלייה על הצוואר, להתאחד עם החברות, ללכת למסאז' בחינם ולצאת לחגוג ולאכול (למרות שלא הייתי מסוגלת, וטרם חזר לי התיאבון מאז).

לפני שנה כתבתי לחברה ללימודים במחברת שבקיץ הבא אני רצה מרתון. אז זה כבר לא ממש קיץ (לפחות בהולנד), אבל זה כן מרתון. אמרו לי שזה ממכר, ושלא משנה כמה החוויה הראשונה תכאב, ארצה לחזור שוב. אמרו וצדקו.

זה הזמן לחזור לשגרה, ללימודים, לחיים-ולתכנן את המירוץ הבא!

אני-הילדה שלא רצה-אני מרתוניסטית.

הכל אפשרי.

מכל לימון אפשר לעשות לימונדה

סוף הקיץ מסמן את תחילת החצי השני של עונת התחרויות. בעיקר תחרויות טריאתלון. בדרך כלל זה מתחיל בטריאתלון גן שמואל ומסתיים באליפות ישראל בטריאתלון אילת. מכיוון שעונת התחרויות קצרה יחסית, אני משתדלת להתחרות כמה שיותר במסגרת התכנית המקצועית. מבחינתי כל תחרות זה אימון איכות. בהרבה מקרים אני משתתפת בתחרויות כחלק משבוע אימונים סטנדרטי. קמים בבוקר ומזנקים. בלי דרמות.

ביום שבת האחרון עמדתי על קו הזינוק בטריאתלון חיפה. זוהי התחרות השניה שלי במקצה האולימפי. הגעתי עם תכנית תחרות ברורה וידעתי בדיוק מה עלי לעשות. יום לפני התחרות שאל אותי נמרוד, מאמן בקבוצתי, אם אני מוכנה לתחרות. עניתי "פיזית – לא, מנטלית – כן”. מצד אחד הרגשתי שהגוף לא לגמרי התאושש מהרכיבה שעשינו שבוע לפני כן ממטולה עד אילת (עיין ערך "עד הפידול האחרון") אך מצד שני חשוב לי לצבור ניסיון תחרותי ולכן זינקתי כמתוכנן.

השחיה במקצה האולימפי היתה בנויה משתי הקפות של 750 מטר כאשר בניהן יוצאים מהמים, עוברים על שטיח מדידת זמנים ונכנסים חזרה להקפה נוספת. ביציאה מההקפה הראשונה הרגשתי שהרגליים כבדות והתקשתי לרוץ. בהקפה השניה שניתי מעט את אסטרטגיית השחיה שלי במטרה לצאת רעננה לרכיבה. הצלחתי. החלפה מהירה ועלייה על האופניים.

הדופק ברכיבה היה גבוה משמעותית ולא היתה שום קורלציה בין תחושת המאמץ למספרים. החלטתי לרכוב על פי תחושה. השתדלתי לא ללחוץ חזק מידי כי הייתי מאד קרובה למצב של חוב חמצן. שיחקתי על הגבול.

כשהגעתי חזרה לשטח ההחלפה נתפס לי שריר הסרעפת. ניסיתי להסדיר נשימה תוך כדי ריצה כשאני חולפת מחוייכת על פני המועדדים ואף מסמנת לליאור שהכל בסדר. חשבתי שתוך קילומטר זה יעבור. לאט לאט התקשתי לנשום ונכנסתי למצב של קוצר נשימה. אמרתי לעצמי שאין מצב שזה קורה לי דווקא בריצה. חיכיתי לרגע הזה שעתיים ומה עכשיו? סכין בגב. הבנתי שכנראה אי אפשר לשחרר את זה תוך כדי תנועה ועצרתי בתחנת השתיה הראשונה. פעם ראשונה בחיים שלי שעצרתי בתחרות. הרגשתי שאין ברירה. עצרתי לחצי דקה אך זה לא עבר והמשכתי לרוץ בקצב איטי מהמתוכנן. העיקר לרוץ. בשלב הזה כבר לא עניינה אותי התוצאה וקיוויתי לסיים את התחרות בריצה. חשבתי לעצמי שרק לפני שבוע התקבלתי לבית ספר לחפירה וכבר קיבלתי שיעורי בית. תענוג.

התחלתי לחפור. לחפור עמוק. מקילומטר לקילומטר. מידי פעם ניסיתי להגביר וזה לא הלך. כל כך סבלתי עד כדי שלא האמנתי כשמישהי צעקה לי תוך כדי הריצה "את נראית מצוין". נקודת הסיבוב היתה אחרי 6 ק"מ. חשבתי שאני מדיימנת.  הייתי קונה שני קילומטרים נוספים בכל תחרות אחרת רק לא היום. החלטתי לא להסתכל אחורה וגם לא להסתכל בשעון. פשוט לרוץ עד שאראה את הסוף. אבל איפה הוא ?! הריצה הזו הרגישה כמו נצח. 500 מטר לסיום ליאור צעק לי : "יאללה ירדן לחפור עמוק". אחרי 11.5 ק"מ של חפירה כבר לא נשאר לי מאיפה. זו האמת. אבל בחיים כל דבר טוב מגיע לסוף. היה טוב וטוב שהיה. עוד תחרות לאוסף.

סיימתי במקום השני כללי מבין הנשים. לא תמיד נקבל ביום התחרות מה שנרצה אך כשסוחטים טוב את המיץ אז מכל לימון אפשר לעשות לימונדה.

"גם ריצת מרתון מתחילה בצעד קטן"

מאירועי הפרקים הקודמים…

יוני 2011-במשקל 90 ק"ג ועם 39% שומן בגוף, החלטתי לעשות מעשה שיטלטל את חיי, ולהתחיל לראשונה בדיאטה, או יותר נכון-בשינוי מהותי של אורח החיים. התכנון (שלי לפחות)-לרדת 10-20 ק"ג, לעשות קצת עיצוב וחיטוב באימונים האישיים ושיהיה לי יותר קל בשיעורי קיקבוקס… כל השאר ממני והלאה.

חודשיים אחר-כך התחלתי לרוץ. חצי שנה אחר-כך רצתי חצי מרתון בתל-אביב.

ספטמבר 2012-כמעט 25 ק"ג פחות, ואחוזי השומן צנחו להם. התזונה כבר כל-כך מובנת מאליה שזה מזמן כבר לא "דיאטה". הספורט כבר כל-כך חלק ממני שזה כבר מזמן לא סבל. בתור אחת ש"רק רצתה שיהיה לה קל בקיקבוקס", לא האמנתי שיגיע היום ואני ארוץ מסיבה שאינה ירידה במשקל. יש הפתעות בחיים, את זה כבר הבנתי.

"גם ריצת מרתון מתחילה בצעד קטן"

המשפט הכל-כך נכון הזה נכתב על-ידי חברה טובה כתגובה על סטטוס מתלונן בפייסבוק לאחר ריצת 12 ק"מ. כמה שהיא צדקה.

הצעד הקטן שלי נעשה בהיסוס, לא בטוח ולא נחוש, בניגוד לצעד שהוביל אותי לחצי מרתון תל-אביב. באפריל 2012, לאחר המרוץ, מצאתי את עצמי ב"היי" עצום, שבמהרה הפך לנפילה גדולה שהייתי צריכה לצפות- ולא צפיתי. חזרתי לאימוני הכוח הרגילים, עם הריצות והאינטרוולים, חזרתי לקיקבוקס אליו התגעגעתי כל-כך, אבל לא הצלחתי באמת ליהנות כמו בעבר. משהו היה לי חסר. לאן הולכים מכאן? לאן עולים מפסגה כל-כך גבוהה?

אין ספק-בשביל לעלות, צריך קודם לרדת.

כשנפגשתי עם שון לאחר חצי המרתון, ניתנה לי מיד תכנית אימונים חדשה, קלילה יחסית, עם ריצות קצרות ומתונות ואימוני כוח, כמובן. למעשה-לא באמת הייתה לי הפסקה, ואולי טוב שכך. "קחי את החג לנוח-בפעם הבאה אגלה לך מה היעד הבא שחשבתי עליו" אמר לי שון. הסקרנות הטריפה אותי, כמובן, אבל בכל זאת ניצלתי את הפסח למנוחה (בערך), למשפחה ולטיולים. ולאימונים. כל ריצה קטנה (6 ק"מ!) הייתה ארוכה כמרתון, ולא הצלחתי להפיק הנאה מאף אחת מהן. הגוף שלי החל לאותת בכוח למנוחה-החלו כאבים בברך שמאל, חדים ומפחידים. עד כה-הפציעות הכל-כך נפוצות בספורט היו זרות לי לחלוטין. בהתחלה, זה כאב רק מיד לאחר ריצה, אחר-כך כל הזמן. נחתי, בלית ברירה, לא ממש רצתי בערך שבועיים, כשהחרדה רק מחמירה את הכל, ותור לאורתופד כמובן שאין בנמצא בחודש הקרוב.

עם המטען הזה הגעתי לפגישה הבאה-ולאחר שסיפרתי לשון על הכאבים (מנטליים ופיזיים כאחד), שון סיפר לי על היעד הבא-אמסטרדם. ולא סתם אמסטרדם. מרתון אמסטרדם. עם פציעה, במצב בו אני לא מסוגלת להביא את עצמי לרוץ-זה הזמן לרוץ מרתון? אז זהו, שכן.

בשביל לעלות צריך קודם לרדת-והגיע הזמן לעלות.

אחרי העמדת פנים של התלבטות בענייני כסף ולימודים, נתתי את הסכמתי הכל-כך צפויה. 20/05/12-מתחילים. החודש הראשון נראה קצת כמו האימונים לחצי-עד 20 ק"מ, 4 ריצות בשבוע. הרגל כואבת, אבל לאחר ייעוץ עם אורתופד, שאישר את השערתו של שון (ITBS-דלקת ברצועה הנמתחת מהצד החיצוני של האגן לברך, ותנועות חוזרות ומונוטוניות כמו בזמן ריצה עשויות לגרום בה דלקת), ולאחר טיפול פיזיותרפי, הכאבים החלו לחלוף בהדרגה והחרדה נעלמה כלא הייתה. החודש חלף במהירות, ואיתו נגמרה שנת הלימודים והחלה החופשה המיוחלת, שתוקדש כולה לאימונים.

החודש הראשון הזה? לא דומה בכלל למה שבא אחר-כך…

 

פחמימות או לא להיות

אחרי חודש האימונים הראשון, ועם עליית עומס האימונים, הגיע הזמן, כמובן, לשינויים תזונתיים (בהדרגה. בערך.)

כשהתחלתי את תהליך הירידה במשקל חשבתי שיהיה לי קשה נורא עם קיצוץ הקלוריות ואובדן האוכל האהוב ולא בריא. טעיתי-היה לי קל למדיי.

כשדמיינתי לי כיצד נראה תפריטה של רצה למרחקים ארוכים ציפיתי שזה יהיה קל-לחם לבן, דבש, קורנפלקס ולא ברנפלקס, אורז לבן ולא אורז מלא… כל הדברים הבסיסיים והחביבים עליי ביותר. מה כבר יכול להיות רע? קשה? שוב טעיתי. לעבור מתפריט של כ-1800 קלוריות ביום לכמעט 3000 ואולי קצת יותר-לא קל על הבטן. בהתחלה אמנם כיף לאכול דברים שלא אכלתי מעל לשנה, אבל אחרי חודשיים פלוס-גם הדבש האהוב עושה בחילה (ייתכן שלא ארצה לראות, להריח או לטעום דבש יותר בחיים). מה שכן-מאוד עוזר למוטיבציה באימונים. זה אולי קצת בעייתי לכתוב עם המודעות הגבוהה להפרעות אכילה כיום (אל חשש-אני ממש לא שם), אבל דיי מפחיד לאכול כל-כך הרבה אחרי שירדתי, וסופסוף הגעתי למשקל החלומות שלי. אז העקשנות לרוץ רק גדלה.

בנוסף לכמות הפחמימות המהממת שהתחלתי לצרוך, הגיעו גם תוספי התזונה עליהם שמעתי רבות-מגנזיום, איתו כבר עשיתי היכרות בחצי המרתון, BCAA (לא כיף!) וטרמולוס (שורף שומנים-הרבה קפאין. כמו שאני אוהבת). אפילו השתייה משתנה-נסטי (לא דיאט) בארבע בבוקר. נפלא. יותר מים ממה ששתיתי במשך שנה… ומיץ סלק. אוי, מיץ סלק. מאוד מגעיל בהתחלה, ולאט לאט הופך לחברי הטוב ביותר. עושה טוב לנשמה, לבטן ולשרירים.

בסך הכל, הצלחתי להתרגל לתפריט החדש, ואפילו דיי מהר. בלי קשר לענייני קלוריות ומשקל, ועם כל הקשר לתחושות הבטן, נראה לי שלמרות כל ההנאה מהמותרות שבו, אני יותר מאשמח לחזור לתפריט הצנוע, הקל והמוכר.

עליות, מורדות וקיץ ישראלי אחד

חודש שני לאימונים. יוני. עדיין 4 ריצות בשבוע, עד 24 ק"מ.

חם. חם נורא. הלחות הורגת, אבל 24 ק"מ רצים רק בחוץ, בשטח הלא ידידותי והמכאיב. תנאי מזג האוויר לא מועילים בכלל למוטיבציה. לקום בשבת בארבע בבוקר, לסחוב תרמיל עם שקית שתייה 2 ליטר, לרוץ מעל שעתיים-גם ככה לא משימה פשוטה. חוזרים תפוסים, מסוחררים ומשופשפים בכל פינה אפשרית בגוף, גם אם קריר ונעים בחוץ. אז ב-30 מעלות ויותר? ומעל 60% לחות (עמק-חפר, מקום כה מדהים)? לא קל בכלל. לא תמיד כיף.

ואז זה קורה-הפציעה הרדומה מתעוררת שנית, והפעם-ללא רחמים. הכאבים חזקים יותר, ומגיעים אפילו לגב, ובמשך שבוע אימונים רצתי שתי ריצות-7 ק"מ של גרירת רגליים, 14 ק"מ של טעות חמורה אחת גדולה. כשיצאתי לריצת 24 הק"מ של שבת, עצרתי לאחר 2 ק"מ וחזרתי עם הזנב בין הרגליים הביתה. הנפילה, בה' הידיעה. לא יכולתי לנשום, כאב לי ובעיקר הרגשתי איך החרדה מהפציעה משתלטת. הפיזיותרפיסטית אמרה שבמידה וקורה דבר כזה-לא למהר לחזור אליה, אלא לעשות מתיחות, עיסויים ובעיקר לא להיכנס לפאניקה. החלק האחרון-בעייתי.

למזלי, אמא שלי היא מטפלת בביופידבק-שיטת טיפול פסיכולוגית לטיפול בהפרעות קשב וריכוז, לחץ וחרדה המסתמכת על נשימה ודופק. בשבת בערב, שבורה וכאובה, התיישבתי על כיסא הטיפולים שלה-וכשקמתי היה לי חיוך על הפנים, נחישות מחודשת והכאבים עברו. החלטנו ביחד שמעתה, ביום שישי בערב, אתחבר למחשב הביופידבק וננסה לשלוט בפחד מהריצה הארוכה, שגרם פעם אחר פעם לפציעה לחזור. כנראה.

להגיד שזה עזר זו לשון המעטה. זה לא שלא כאב לי בכלל, אבל מכאן זה הלך והשתפר, וכל שבוע התקרבתי יותר למרחקי היעד, עד שהגעתי למצב בו לא כואב לי כלום ואני רצה אימונים במלואם.

בחודש השלישי כבר רצתי מרחקים מלאים-עד 28 ק"מ, ובשבוע האחרון שלו התווספה ריצה חמישית וחדשה-הפוגות. הריצה האהובה עליי ביותר עד כה. החודשים הרביעי והחמישי התחילו בקפיצת מדרגה-עד 31 ק"מ (שלא בוצעו מעולם). רצתי לראשונה 30 ק"מ, וצלחתי אותם בלי בעיות. המשכתי לשבועות שלאחר מכן בדילוגים. זה לא שלא היו "נפילות" (5 ק"מ ירדו פה, 12 ק"מ ירדו שם), אבל התחושה הפיזית הייתה נפלאה. הדופק הממוצע שלי כמעט לגמרי הפסיק לעבור את ה-160 כמו בעבר, השרירים והנשימה מתאוששים הרבה יותר מהר, ולמרות הקושי העולה בריצות הארוכות שעוד לפניי-מצב הרוח בשמיים, גם כשלא הולך כל-כך טוב. לרגע אני מתאכזבת, ואז נזכרת-בעוד חודש אני באמסטרדם, רצה מרתון. גם אם עצרתי 6 ק"מ לפני הסוף.

לפניי-ריצת השיא-36 ק"מ (שאותה אצליח במלואה ויהי מה!), חגים, כך וכך ריצות נוספות, ארוכות וגם קצרות… וב-21/10/12, ריצה אחת ויחידה: 42.195 ק"מ.

כשלמדתי לפסיכומטרי, המדריך הורה לנו להתייחס למבחן עצמו כעוד סימולציה במסגרת הקורס. את הדברים האלה לקחתי לכל מיני תחומים אחרים בחיים, וגם כאן-יהיה כיף, וקל ומוצלח.

זה הרי רק עוד אימון ברשימה…

אם יש גן עדן

כשאבא שלי שאל אותי בינואר אם אני רוצה (או יותר נכון יכולה) לנסוע לחופשה משפחתית בסוף הקיץ אמרתי לו שעד אז אלוהים גדול. כשנמצאים עמוק בעולם ההפקות קשה לתכנן חופשות. הכל מאד נזיל. בכל זאת שאלתי לאן נוסעים וידעתי שאם לא אקבע עובדה שאני יוצאת לחופש זה פשוט לא יקרה. למחרת כבר סגרנו טיסה לטוסקנה.

מעולם לא חיכיתי לחופשה משפחתית כמו בפעם הזו. התקופה שבין הנסיעה לאוסטריה (פרק 3) לנסיעה לטוסקנה היתה מתישה ובעיקר עמוסה רגשית. כשהתקרב מועד הטיסה קלטתי כמה שהעיתוי מושלם. בדיוק יום אחרי שסיימתי לעבוד.

אם לא ראיתם אז בטח שמעתם על נופיה המרהיבים של טוסקנה. במילים אחרות זה גן עדן לרוכבים. חודשיים לפני הנסיעה התחלתי לחקור את האזור והתעניינתי במסלולי רכיבה מגוונים. אני מאד אוהבת לתכנן טיולים. במיוחד במקומות שלא הייתי בהם אף פעם. במקביל ערכתי מסע שכנועים בקרב בני הבית בשאיפה לרכיבה משפחתית. בהתחלה הרעיון זכה להתלהבות אך בסופו של דבר למטוס עלו זוג אופניים אחד. מזל שהחבר'ה אוהבים לישון עד מאוחר…

לפני הנסיעה נפגשתי עם שון להכנת תפריט לחופשה. אני מודה שהפעם כבר לא חששתי משינויים. הרגשתי שקיבלתי מספיק כלים בכדי לשמור על המשקל מבלי לוותר על אחד מתענוגות החיים "אוכל". בבניית התפריט לקחנו בחשבון את ההוצאה הקלורית היומית והארוחות נקבעו בהתאם לסדר היום. איטליה זה ממש לא המקום להתנזר בו מאוכל טעים ואין כמו פסטה (ללא גלוטן) כמילוי מאגרים לרכיבת בוקר.

יום הטיסה היה ארוך ומייגע. כל מה שהספקנו זה לנסוע לחווה שנמצאת כ 15 ק"מ מפירנצה ולעשות קניות בסופר. למחרת היה יום שבת. הנחתי שהכבישים יהיו פנויים ומתאימים ל"רכיבת היכרות" באזור. יצאתי לרכיבה עם אור ראשון ולא ראיתי אפילו רוכב אחד. סובבתי רגליים בכיף וניסיתי ללמוד את השלטים. כעבור שעה הבחנתי בדבוקה די גדולה שככל הכנראה רק התחילה חימום באותו הזמן. מיד הבנתי שטוסקנה זה לא ישראל. לא חייבים לצאת כל כך מוקדם לרכיבה של 4 שעות. לאט לאט ראיתי יותר ויותר רוכבים. ידעתי שהגעתי למקום הנכון. עכשיו כל מה שצריך זה לסמן יעד במפה ופשוט לרכוב אליו.

אחה"צ החלטתי לצאת לסיור מקדים עם הרכב ולהכיר את השטח דווקא מהצד השני. התייעצתי עם בעלי החווה לגבי המסלול שתכננתי וקיבלתי אישורם מבחינה בטיחותית. אבא שלי היה קצת מודאג מהעניין למרות שהיה עד לתרבות רכיבה שאפשר רק לחלום עליה בארצנו.

ביום השלישי לתוך החופשה התחיל הכיף האמיתי. קמתי ב 5:00 בבוקר (מוקדם כי בכל זאת באנו לטייל ולא רק להתאמן) ומצאתי את אבא שלי שותה קפה בזמן שמעלה תמונות לפייסבוק. חשבתי שנכנסה בו מוטיבציה לרוץ אך מסתבר שהוא מינה את עצמו לרכב ליווי. יותר טוב מזה נשתגע. העמסתי 2 בקבוקים לרכב ויצאנו.

בטוסקנה כמעט כל המקומות היפים נמצאים בגובה. לא משנה באיזה יעד תבחר הדרך תמיד תהיה במגמת עליה. כיף לא נורמלי. בתחילת כל עליה יש שלט של המרחק והשיפוע אבל איכשהו אתה אף פעם לא יודע מה באמת מצפה לך. זרמתי. מידי פעם גם שיניתי את המסלול בספונטניות. מספיק להבין מילה אחת כדי לדעת איך לחזור. לא מסובך.

עוד יום, עוד רכיבה, עוד טיפוס וכך סגרתי שבוע מכובד שלפי הגרמין עמד על 350 ק"מ וממוצע של 1200 מטר טיפוס מצטבר ליום. אף פעם לא רכבתי נפח כזה לבד אבל משהו במקום הקסום הזה לא נותן לך אופציה אחרת. חזרתי לארץ בשישי בערב ואחרי שיחה קצרה עם ליאור קיבלתי אישור לרכיבה נוספת אך הפעם עם הקבוצה. האמת שאחרי שבוע רכיבה לבד קצת התגעגעתי לרכיבה ביחד.

ההחלטה לקחת את האופניים היתה טובה ולא רק בהיבט של האימונים. אמנם חופשה באיטליה וירידה במשקל לא עולים בקנה אחד אבל המספרים הראו ירידה של 18 ק"ג, 19.2% שומן, 27 ס"מ בהיקף המותן ו16 ס"מ בהיקף האגן.

אין ספק שזו היתה אחת החופשות אם לא "ה" (!) ויותר מזה אחלה הכנה למחנה הרכיבה. על כך בפוסט הבא…

התחנה הבאה-21.1

30.03.2012-מרתון ג'ילט תל-אביב. סופסוף הגיע היום, אחרי שבוע שהרגיש כמו נצח, העמסת פחמימות, מסיבת פסטה חביבה והתרגשות אחת גדולה.

5:00-אני מתעוררת כמו קפיץ, למרות שרק לפני בערך שעתיים הצלחתי סופסוף להירדם (וגם המעבר לשעון קיץ לא הועיל במיוחד). ארוחת בוקר הכוללת לחמנייה לבנה עם דבש-תענוג בפני עצמו. לובשת את החולצה הכתומה של המרתון, מהדקת טוב טוב את מספר החזה עם סיכות ביטחון. נעליים, שעון דופק ויאללה לדרך. 1.5 ק"מ מפרידים בין המלון בו ישנתי לבין אזור הזינוק. אני הולכת את המרחק ברוגע, ואת דרכי (הקפואה) מלווים רצים נוספים, רוכבי אופניי יד ורולרבליידס. בחוץ אמנם קר, אבל בפנים חם-רותח ממתח והתרגשות. בכניסה למתחם האירוע ההתרגשות עולה, ואיתה גם הדופק. אני כאן. זה קורה.

7:00-אחרי שהפקדתי את חפציי, הגיע הזמן לחימום. תוך כדי הריצה הקלילה אני פוגשת פנים מוכרות-אותה חברה לחדר הכושר שעודדה אותי להתחיל להתאמן לפני 9 חודשים. כתוצאה מכך, סף המתח יורד מעט-אבל הוא עוד שם…

7:15-שירותים, ג'ל, מים… כניסה לשער הזינוק. המוני אנשים סביבי. פרפרים בבטן.

7:30-צופר האוויר משמיע קריאתו. חצי המרתון יוצא לדרך. כחמש דקות לאחר מכן גם אני עוברת את שער הזינוק, מפעילה שעון דופק ו-iPod, ועם חיוך ענק מלא ביטחון, ו-6,000 איש מסביבי, אני יוצאת לדרך, במרוץ הראשון בחיי.

במהלך ה-1.5 ק"מ הראשונים אני רצה בביטחון, במהירות הממוצעת שלי, עוקבת באדיקות אחרי הפייסר שמסמן 2:10. קצת כואבים השרירים-אבל זה רגיל אצלי בתחילת הריצה. לאחר כמה שניות מתחיל לצוץ לו כאב בצד ימין-בשרירי הבטן והמותניים. אני מנסה להסדיר נשימה, אבל הכאב רק הולך ומתחזק עד שמאלץ אותי לרדת לקצב הליכה. הפאניקה משתלטת. בנקודה הזאת, לא חשבתי שאגיע לתחנה הבאה-לק"מ ה-21. בכל זאת ניסיתי לרוץ שוב, וכשראיתי שהכאב נסבל קצת יותר, המשכתי לרוץ, לאט מאוד. אחרי 5 ק"מ בערך, ותחנת שתייה אחת, הכאב חלף בבת אחת. האדרנלין נכנס לפעולה. בק"מ ה-7, ליד המלון, עמדו וחיכו אמא שלי ואחי הקטן. לראות אותם היה בדיוק הדחיפה בעלייה שהייתי צריכה. מאותו הרגע נכנסתי למצב "טורבו". התחלתי ליהנות מהריצה. מזג האוויר היה אידיאלי-לא קפוא, לא חם. בלי רוח חזקה. בלי שמש קופחת.

המראה של נחל האנשים הכתום היה מרהיב, ועוד יותר המחשבה שאני חלק מזה. חיוכי המעודדים בצידי הדרך האירו את האווירה עוד יותר. הרגליים לא כאבו, הנשימה לא הקשתה. פשוט ריצה מושלמת, ועד מהרה סגרתי את הפער וכבר שכחתי שהיה קשה בהתחלה.

9:40- אני מגיעה לישורת האחרונה, שם מחכים אמא שלי, אחי הקטן ואבא שלי (והמצלמה!), גאים, מעודדים ונרגשים. אחרי נפנוף ענק למצלמה, אני מחליטה לתת את כל מה שיש לי, ויוצאת בספרינט לנקודת הסיום.

9:44-אחרי שעתיים, שש דקות ו-11 שניות, אני עוברת את קו הסיום ומשלימה את חצי המרתון הראשון בחיי.

ההרגשה ממכרת. הסיפוק עצום. התוצאה-שבירת שיא אישי בחצי שעה-בלתי נתפסת. עשיתי את זה, הייתי שם ונהניתי מכל רגע (כן, גם מהרגעים הכואבים). כשאני חושבת על זה, אני עדיין לא מאמינה שעשיתי את זה. איפה הייתי לפני חצי שנה, ואיפה אני היום, עם מדליה על הצוואר, 21 ק"מ מאחוריי. להגיד על החוויה שהיא מדהימה זה שקר וכזב. זה הרבה יותר מזה, אבל אין מילים לתאר.

עכשיו נותר להחליט מה הלאה-מה שבטוח, זה היה מרוץ ראשון-וממש לא אחרון.

איך להצליח במקום שכל כך הרבה נכשלים

מחקרים לא מעטים מצביעים על כך שרוב האנשים שצריכים לרזות עושים דיאטה אבל רק מעטים מצליחים, לאורך זמן.

אני הורדתי קרוב ל – 50 ק"ג ממשקלי. זה התחיל לפני כ – 12 שנה ומצליח לשמור על ההישג שלי. אז מה סוד הקסם?.

זהו שאין קסם. אבל יש כמה דברים אחרים.

1. ההבנה "שאין הגענו" אלא יש "ככה חיים מעכשיו". זה לא פרויקט, זה לא זבנג וגמרנו. מדובר בשינוי תפיסת עולם. בדרך חיים אחרת. שונה.
2. הפחד כחבר. אני מפחד לחזור למה שהייתי קודם. הפכתי את הפחד הזה לידיד. למשהו שמלווה אותי ביום יום.
3. תחרויות ספורט. אני משתתף במספר תחרויות ספורט בשנה. בחלקן אני מתחרה על זמן ובחלקן רק לשם ההנאה. התחרויות האלה יוצרות עבורי מסגרת המחייבת אימונים, תזונה נכונה ומטרה שאותה אני רוצה להשיג. זה אתגר שלקראתו צריך להתאמן, לאכול נכון, לשמור על הגוף. בסופו של דבר ההתכוננות מאפשרת לי לשמור על ההישגים.
4. בקרה ופיקוח. אנחנו אלופים בלרמות את עצמנו. לא שמנו, זה רק האוכל של אתמול, זה הקפה של הבוקר, או ארוחת החג. הדרך להתמודד עם זה היא בבקרה צמודה. המפגש עם המשקל הקליפר של שון פורטל אחת לחודש וחצי מחייבים אותי להסתכל במראה. באמת. הנתונים, הם לא משקרים. בפגישה אנחנו מנתחים את התוצאות ומנסים להבין לאן צריך להתקדם הלאה. לפגישות יש שני יתרונות גדולים. הראשון, כמו שאמרתי, להסתכל למציאות בעיניים, השנייה, לשגע את הגוף. כאשר הגוף נמצא באזורי הנוחות הוא מתאמץ פחות, הוא לא עובד קשה ואז גם מרזים פחות. שינוי תוכניות האימונים אחת למספר שבועות מאלצות את הגוף להמשיך ולעבוד קשה, להמשיך לשמור על ההישגים.

האם זה שווה?. בענק כן. המחמאות, התחושה הטובה, ההרגשה שהצלחתי במקום שכשלתי בעבר, כל כך הרבה פעמים, זה מדהים.

אין לי ספק שמצאתי את השיטה הנכונה לשמור על ההישגים שלי, שיטה שאם מתמידים בה, יכולה לסייע ללא מעט אנשים להצליח.

יוסי קורן מעביר הרצאות עם סיפורו האישי על איך להצליח במקומות שאחרים נכשלים.

פרטים נוספים באתר – http://www.yossikoren.com

יש הגיון בשיגעון

השבוע בבלוג ירדן מספרת על סוף שבוע של אימונים ארוכים, קשים ונעימים ברגליים.

כמה קל זה להגיד "קשה יש רק בלחם ובסוף גם אותו אוכלים". אמנם אני רגישה לגלוטן אבל המציאות מראה שההפך הוא הנכון ודווקא במובן החיובי של המילה. התאוריה שלי היא שהקושי הוא אינו מכשול בדרך למטרה אלא חלק ממנה. קחו לדוגמא את קבוצת ספורטאי סיבולת. קבוצה זו יצרה תרבות חדשה בעולם הספורט שמאפייניה הבולטים הם קושי, כאב וכח סבל. לכל אחד מחבריה יש סיבה מספיק טובה לקום בבוקר ולהמשיך במסע החיפוש אחר קצה גבול היכולת. האם השמיים הם הגבול ? מוזמנים לבדוק בעצמכם.

בדרך כלל כשיש לנו אימון טוב אנחנו זוכרים אותו וכשיש לנו אימון רע אנחנו מנסים לשכוח אותו. אני דווקא משתדלת לזכור את האימונים הקשים בהם גיליתי גבולות חדשים. בכל פעם הגבול החדש תופס מקום גבוה יותר בפרמידה ומשמש ככלי להתמודדות מנטלית באימונים קשים אחרים שצפויים להגיע בהמשך המסע. יוני 2011 זכור לי כחודש אימונים מאד קשה, זו היתה בדיוק התקופה שהצטרפתי לאימונים קבוצתיים בכל סוף שבוע בעוד הקבוצה נמצאת בשיאה לקראת תחרויות איש הברזל (3.8 ק"מ שחיה, 180 ק"מ רכיבה, 42 ק"מ ריצה) בקיץ. אלה היו אימונים עבים וארוכים שעבורי בשלב הזה רק לסיים אותם היה דבר מכובד.

כל אימון כזה דרש הערכות מאוד יסודית הן מבחינת תזונה, הן מבחינת נוזלים והן מבחינת ציוד. לכל אימון שכזה יצאתי עם התזונה שתכננתי לצרוך במהלכו ועוד כמה חטיפים וג'לים רזרביים למקרה שאזדקק לתוספת קלורית. הרזרבות שלקחתי איתי איפשרו לי גם לעשות שינויים מינוריים בתוכנית התזונה במהלך האימון בהתאם למזג האוויר, לעצימות האימון, ולהרגשה הכללית שלי באותו יום. אימונים מהסוג הזה הם לא הזמן לחסוך בקלוריות לצורך הרזיה, בטח לא כשמדובר בימים חמים והגוף זקוק להרבה נוזלים ומלחים. מבחינתי ההתנסות באימונים ארוכים וקשים ברצף הייתה הזדמנות מצויינת לנסות דברים, לעשות טעויות, ללמוד איך הגוף שלי מגיב וכיצד אני צריכה "לתדלק" אותו באימונים הבאים שעוד יבואו.

יש סוף שבוע אחד שזכור לי במיוחד. שני אימונים במתכונת די דומה, אחד בלטרון ואחד בגבעת עדה. הראשון ערך למעלה מ – 4 שעות והיה בנוי הן מרכיבה קבוצתית והן מרכיבה אישית. תכנית התזונה שלי באימון הזה היתה מורכבת ממוצקים, ג'לים ומשקאות איזוטוניים במינון של 300 קלוריות לשעה (שילוב בין השלושה על פי ערכים תזונתיים). אך באותו יום ספציפי הרגשתי שאני לא מסוגלת לגעת במוצקים בכלל. כל דבר במצב צבירה שכזה שנסיתי להכניס תוך כדי רכיבה פשוט נתקע לי בגרון. הסיבה לכך היתה מושפעת משני גורמים הקשורים למתווה האימון. קצב הרכיבה בדבוקה ותנוחת רכיבה על הארובר (התקן הנמצא על הכידון המשמש להשגת תנוחה אווירודינמית) בקטע נגד שעון (רכיבה אישית כנגד זמן). בשני המקרים היה לי קל יותר לאכול ג'לים תוך כדי הרכיבה, גם מבחינת ההתעסקות וגם מבחינת התחושה בקיבה. לאור המסקנות של אותו אימון החלטתי שבאימון למחרת אני מבססת את התזונה שלי רק על דברים נוזליים. כאמור אין זה אומר שמה שהתאים אתמול בהכרח יתאים גם מחר, אך ניסוי וטעייה היא דרך טובה להסקת מסקנות.

בנוסף לקושי בניהול התזונה חוויתי גם קושי מנטלי ברכיבת נגד שעון. אני חושבת שזה היה אחד הימים החמים בשנה, 37 מעלות בשיא, ואלה היו 90 דקות שהרגישו כמו נצח. אחד החסרונות ברכיבת נגד שעון הוא שאתה מתמודד לבד עם הסבל, אבל המחשבה על הסיפוק שיבוא אחרי הצליחה לגבור על חברותיה הפסימיסטיות. סיימתי את האימון מפורקת. השעה היתה כמעט 12:00 בצהריים ולא נותרו עוד יותר מידי שעות עד האימון הבא. ההתאוששות היא חלק מאוד חשוב במכלול ובמיוחד כשיש אימונים ארוכים וקשים גם בשישי וגם בשבת. אמנם ישנן מספר דרכים להתאוששות אך מבניהן לתזונה יש השפעה גדולה על איכות תהליך ההתאוששות. אכלתי מיד בתום האימון ולאחר מכן המשכתי לאכול כל שעתיים על פי תפריט סוף שבוע המורכב מ – 2650 קלרויות נכנסות לא כולל תזונה במהלך האימונים.

יום שבת הגיע וקבוצת ZONE 3 נערכת לכבוש את גבעת עדה פעם נוספת. בין האימונים הקדשתי את מלוא הזמן להתאוששות והגעתי מוכנה לעוד 3 שעות רכיבה קבצותית. הפעם יצאתי לרכיבה חמושה עם כמות כפולה של ג'לים מהאימון הקודם תוך שמירה על אותם ערכים קלוריים כפי שהוגדר בתפריט. תכנית התזונה החדשה התאימה למבנה האימון והצלחתי לעמוד בעוד אימון קשה וארוך ללא "התפרקות". אחד הדברים ששון לימד אותי בתהליך זה לסגל לעצמי יכולת לבצע שינויים בתפריט על סמך גורמים סביבתיים ועדיין לשמור על אותה מסגרת. נפגשנו שוב לעוד סשן מדידות ועדכון תפריטים בהתאם לתוצאות שכבר הראו ירידה מצטברת של  9.5 ק"ג, 11.1% שומן, 20 ס"מ בהיקף המותן ו 9 ס"מ בהיקף האגן.

סיימתי את השבוע בתחושת סיפוק גדולה ולמען האמת אפילו קצת הפתעתי את עצמי. פגשתי גבול שלא הכרתי קודם אבל הוא סיפר לי שהקצה שלו עוד רחוק. תזכרו שהחיים שלנו הם מסע אחד ארוך ועלינו מוטלת האחריות להפוך אותו למרתק. בנתיים אני ממשיכה במסע שלי.

 

"דרך חתחתים"

השבוע בבלוג ירדן מספרת על ההתמודדות עם שינויים ועל הפציעה שקפצה לבקר בחגים.

 
נפח האימונים המשיך לעלות ואיתו גם הצריכה הקלורית השתנתה. מתפריט אחד עברנו לשניים, תפריט אחד המותאם לאמצע שבוע ותפריט אחד המותאם לסוף שבוע מאחר ובמהלכו מתקיים אימון רכיבה ארוך של כ – 3 שעות וההוצאה הקלורית גבוהה יותר. למעשה כל העסק הזה הלך ונעשה מורכב. כבר לא היה מדובר רק בארוחות שבין האימונים אלא גם תוך כדי. הרי באימון ארוך לא מספיק למלא את המאגרים לפני כן אלא יש צורך בתמיכה תזונתית במהלך האימון מאחר ומאגרי הגליקוגן מתרוקנים במאמץ הנמשך למעלה משעה וחצי – שעתיים. אולם עליה בנפח האימונים אינה בהכרח עליה בכמות הקלוריות הנכנסות, בטח לא כאשר המטרה היא ירידה במשקל. אז מה עושים כשרעבים ? היה לי ברור שאני לא זזה מילימטר מהתפריט שהוגדר אפילו לא ביום חג (זיכרו שאמרתי את זה) ולכן חיפשתי אחר הנוסחא שתאפשר עמידה מלאה בתפריט. המורה שלי למתמטיקה בתיכון לימד אותנו שלפני שפותרים תרגיל עלינו "לתכנן מהלך" ולא עושים דברים כי רגילים אלא עושים דברים כי חשבנו עליהם. את צמד המילים הללו לקחתי איתי הלאה לחיים ומאז כל פעם לפני שאני יוצאת מהבית אני מתכננת מהלך המתאים לסדר היום. כך בעצם שילבתי את יחידת האימון בהתאם לזמני הארוחות בתפריט כך שלא יהיה רגע בו ארגיש רעבה. זה עבד מצוין ברמה שאכלתי בדיוק מה שכתוב, בזמן שכתוב עד כדי כך שכל הדפים ביומן אכילה נראו אותו דבר.

אבל אז הגיע חג הפסח, שכידוע לא מסתכם ביום אחד כמו חג שמחת תורה אלא מכה בנו פעמיים. נראה ששוב פעם מישהו מנסה להוציא אותי מהשגרה אבל רגע (!) לא כל כך מהר. חג זה עדיין לא סיבה למסיבה, אולי ביום הולדת. ובמקרה שלי גם זה מוטל בספק. יש כאלה שהיו "מנצלים" את המצב אבל מבחינתי אפשר היה להסתפק בטעימות בלבד. לעומת זאת ניצלתי את ימי החופש לטובת רכיבות ארוכות (דרך טובה לשרוף את ארוחת החג) וכך בעצם צלחתי את משוכת החגים.

הקילוגרמים המשיכו לרדת ונראה שהכל התקדם לפי התכנית אולם הרגל החלה לכאוב. שאלתי את עצמי מה עכשיו? חשבתי שהפציעה כבר מאחוריי. הייתי מוכנה לכל משוכה נוספת אבל רק לא לזה. בעצם אף אחד לא הבטיח לי שהדרך תהיה קלה, אבל כן היה אחד שהבטיח שהיא תהיה ארוכה. דיברתי עם ליאור והחלטנו לעשות צעד קטן לאחור ולחכות שארד עוד קצת במשקל עד שהעומס על המפרקים יהיה סביר ואוכל לחזור לרוץ בהדרגה. בינתיים המרנו את אימוני הריצה בהליכה על מנת לבצע פעילות עם אימפקט שתכין את הגוף לריצה בעתיד. כך למעשה המשכנו להתקדם צעד אחר צעד, שלב אחר שלב, בעדינות ועם הרבה סבלנות.

עוד שבוע, עוד חודש וכבר הגענו לירידה מצטברת של 4.4 ק"ג, 4.2% שומן, 15 ס"מ בהיקף המותן ו – 5 ס"מ בהיקף האגן. אני מודה שבחודש הזה לא ציפיתי לירידה משמעותית, אך התוצאות לימדו אותי לא לפחד משינויים גם כשהדרך מלאה בחתחתים.

איש לא יזיז לי את הגבינה

השבוע בבלוג ירדן מספרת כיצד התפריט הפך להיות חלק בלתי נפרד מהשגרה היומיומית

זהו, נגמרו התרוצים. קיבלתי את תכנית האימונים הראשונה, עשיתי קניות בסופר. יאללה מתחילים לעבוד. אבל רגע… איפה הטריינר ? (למי שלא מכיר, טריינר הינו אביזר המאפשר לרכוב על האופניים בזמן שהם נשארים נייחים). הפעם האחרונה שעליתי עליו היתה די מזמן, בדרך גם עברתי דירה, ומחר יש אימון. טוב. הבנתי שלפני שמתחילים אין ברירה אלא לחדש את הציוד, כי בכל זאת הענף המשיך להתפתח בזמן שאני התעסקתי בעניינים אחרים, ויותר מזה שעלי לתכנן את סדר היום מראש. עכשיו כבר אי אפשר לאכול מתי שיוצא, בין פגישות או בשתיים בלילה. עכשיו יש תפריט, יש זמני ארוחות ויש חובת דיווח. אז איך בכל זאת עושים את זה בשילוב עם הגשת תכניות לשידור כל שני וחמישי? לא פשוט אבל אפשרי.

בנוסף להחלטה לחזור לאימונים הייתי חייבת לקבל החלטה נוספת, לא פחות חשובה, והיא להציב גבולות. הרי ידעתי שללא שגרה קבועה זה פשוט לא ילך. כשהייתי קטנה אבא שלי תמיד היה אומר לי שלקום בבוקר זו החלטה ומאז הרבה יותר קל לי לעשות דברים. כך בעצם נכנסתי לשגרה של אימונים, ארוחות מסודרות ועבודה בשעות סבירות. ההכנות ליום הבא היו מתחילות כבר בערב של היום הקודם וכללו הכנת האוכל בציידנית, ציוד לאימון הבוקר וכמובן ללכת לישון מוקדם. בעצם שיניתי את כל אורח החיים שלי לצד עבודה במשרה מלאה. גם האימונים בחודש הראשון היו לא פשוטים בכלל. אולם נפח של 5 שעות שבועיות בעצימות נמוכה בכדי להחזיר לגוף את התחושה וכבר צצו להם כל מיני מכואבים קלים, שרירים תפוסים ובעיקר רגשות מעורבים. אמנם אומרים שלגוף יש זיכרון ולכן קיוויתי שלאט לאט הדברים יתחברו. סבלנות, רק התחלנו.
במהלך חודש מרץ נסעתי לחופשת סקי עם המשפחה. מצד אחד שמחתי אך מצד שני דאגתי שזה יפגע לי בשגרה, במיוחד בגלל שזו ההתחלה ואז הכי קל ללכת לאיבוד. אבל בחיים לא הכל שחור או לבן וסמכתי על ליאור ושון שיבנו לי תכנית, כל אחד בתחומו, שתאפשר לי לשמור עליה במסגרת המגבלות. עשיתי כמה בירורים על המקום ודיווחתי לצוות המקצועי. בהיבט של התזונה בנינו תפריט מיוחד לנסיעה בהתבסס על ההוצאה הקלורית היומית ואשר מתאים לזמני הארוחות בשטח. מבחינת אימונים לקחנו בחשבון את שעות הגלישה, כי בכל זאת סקי זה גם סוג של ספורט, ולהן הוספנו שעות ריצה והליכה במהלך החופשה. כך נסעתי לשבוע ימים בראש שקט מתוך ידיעה שאיש לא יזיז לי את הגבינה. חוץ מזה שגמישות מחשבתית אף פעם לא מזיקה. כשחזרתי לארץ נפגשתי עם שון וביצענו שקילה ומדידות. התוצאות היו משביעות רצון והראו ירידה של 2.1 ק"ג, 2.4% שומן, 6 ס"מ בהיקף המותן, 2 ס"מ בהיקף האגן. מכאן עשינו עוד קצת חידודים בתפריט והמשכתי קדימה בחיוך, רק שבפעם הבאה אזכור לא לקנות בגדים חדשים…