חופשה למטיבי לסת.

והיום:

מה אוכלים בבית מלון?

״דש משוקה״

בשבועות האחרונים אין יום שאני לא מייעץ לפחות לכמה לקוחות ביום איך להתמודד עם בחירות המזון בחופשה. יש שלא רוצים בכלל לחשוב על זה (להלן המשחררים) ויש שרוצים לדעת כמה פעמים בשבוע הם יכולים להרשות לעצמם פיצה, קינוחים ואלכוהול (להלן השולטים).

אם תשאלו אותי אני לא יכול להתחייב שהשולטים תמיד יותר רזים ובריאים על אף שנשמע כערובה להרזיה או מינימום פוליסת ביטוח (להלן שוקה).

מבט חטוף על הנופש הממוצע,  המכתת רגליו (כי לשרוף קלוריות צריך), מראה צלחות מלאות בגובה רב ובינוני, נערמות על השולחנות.

ראיתי גבר צנום מעמיס קור-אסון שקדים ענק או שניים וגלידה וניל – היא כנראה ממיסה שומנים (מעל 2500 קלוריות למנה!!!).

ומנגד אישה מאותגרת משקל דולה ירקות ומרכיבה סלט ואוכלת מ(ה)רק. ידעתי שזה משמין!!

ואם נהיה רציניים, החיים מלאי צמתים, ואנו רק נהגים. אפשר להגיע לאותו מקום בכמה דרכים.

יש שיעדיפו לומר שבשפע של המלון אי אפשר לעשות דיאטה, ואני אומר שדווקא בגלל השפע קל יותר לאכול בריא. מתי באמצע השבוע יש לכם מבחר גדול כזה של ירקות חתוכים טרים או קלויים, דגנים מבושלים, דגים ותבשילים. ואם תתעקשו אז גם פינה דיאטטית? יום אחד אפשר להחליט שמתפנקים בקינוחים ויום אחר ביותר מהעיקריות. למה הכל צריך להיות באותה ארוחה ושלוש פעמים ביום?

אה כן! כי הכל כלול!

 קחו אותי למשל, חופשה במלון במרכז הארץ, עם הילדים, ועוד שבט חברים על טפהם.

אני החלטתי לקום לאימון בוקר, להשקיע בארוחת בראנצ מפוארת, אחר כך יוצאים לטייל (הרבה) עם הילדים, ומתכנסים לארוחת ערב מוקדמת שווה עם שלוש מנות.

בין לבין חשוב תמיד שיהיו עלינו בקבוקי מים וכדאי גם פירות וירקות חתוכים לא תאמינו כמה פעמים זה יעצור אתכם מלפרק ג׳אנק מזדמן. אז יאללא, אצא לי השוקה (-;

 

פוסט הבא- מה אוכלים הילדים בחופשה?

ZONE 3 בית ספר לתחרויות סיבולת

בחודש שעבר עשיתי את המעבר מטריאתלון ספרינט לטריאתלון אולימפי. כשסיימתי את התחרות הראשונה במקצה הכפול, שאלתי את עצמי למה חכיתי עד היום. נהנתי הרבה יותר.

ההיגיון הבריא אומר שככל שהמרחק עולה כך התחרות נעשית קשה יותר. כנראה שזה נכון במרחקים הארוכים באמת. אבל דווקא במקרה הזה אני חושבת קצת אחרת. ככל שהמרחק עולה כך העצימות יורדת ויש זמן לחשוב. אמנם לא הרבה אבל מספיק בשביל לקבל החלטות תוך כדי תנועה ולנהל תחרות טובה.

שתי התחרויות האחרונות (בגן שמואל וחיפה) לימדו אותי שזה אכן כך. דרך התנסות במרחק ארוך יותר למדתי לתכנן תחרות, להוציא אותה לפועל ולקבל החלטות במהלכה. בעצם התחלתי להבין איך להתחרות. במרחק קצר אין מקום למשחקים. אתה מתחיל הכי חזק שלך ולאט לאט אתה מגביר. ככה זה עובד. אבל גם את זה צריך לדעת לעשות. אחרת אתה נשרף.

ביום שישי האחרון עמדתי על קו הזינוק באליפות ישראל לספרינט שהתקיימה באשקלון. בשונה מתחרויות קודמות, הפעם תכננתי להתחרות כמו בטריאתלון ספרינט ואילו להתנהל כמו בטריאתלון אולימפי. מצד אחד חזק אך מצד שני חכם. במילים אחרות שליטה. פתאום הכל נראה אחרת כשחוזרים למרחק קצר אחרי ביקור במרחק כפול. הרגשת ביטחון.

באופן כללי היתה לי תחרות טובה. הרגשתי לאורך כל הדרך שאני מנהלת את התחרות ולא להיפך. חציתי את קו הסיום בתחושה שונה ממה שאני זוכרת. לקח לי כמה שנים להגיע לזה אבל בסוף זה הגיע. אין קיצורי דרך. רק ניסיון תחרותי.

ללמוד להתחרות זה תהליך ארוך ומתמיד. אני באופן אישי לומדת דרך כשלונות והצלחות באותה מידה. אחרי כל תחרות מבצעת תחקיר במטרה לשמר את הדברים הטובים ולשפר את הדברים הרעים. ככה משתפרים. בדיוק לזה התכוונתי כשכתבתי בפוסט הקודם שאני שואפת להתחרות כמה שיותר. התחרות הזו היתה אמצעי לשפר את האופן בו אני מתחרה עוד צעד קדימה.

בתחרות הבאה אני עולה כיתה. טריאתלון חצי ארוך (שחיה 1.9 ק"מ, רכיבה 90 ק"מ, ריצה 21 ק"מ). בנתיים תהליך הלמידה ממשיך.

אמסטרדם 2012-חוויה של פעם בחיים

איך מסכמים ריצה של 42 ק"מ, אחרי כמעט חצי שנה של אימונים? לא פשוט, בעיקר כי זאת הייתה חוויה שקשה לתאר במילים…

מרתון בפתח-השרירים במתח

אז מה היה לנו מאז הפעם האחרונה?

ריצה מסכמת-36 ק"מ, אותם התעקשתי לעשות במלואם. זה לקח מעט יותר מארבע שעות, ולמרות התנאים הלא פשוטים, היא לא זכורה לי כריצה קשה, ואפילו עברה מהר למדיי. גם אחרי הריצה, לא הייתה עייפות קיצונית, והשרירים לא היו תפוסים בצורה מרשימה. הייתי בסוג של אופוריה. 6 ק"מ ממרתון מלא, בלי יותר מדיי צרות, שלושה שבועות לפני אמסטרדם. מה עוד אפשר לבקש?

יום כיפור. כבישים. 28 ק"מ מופלאים, במסלול כיפי ומרענן. השרירים קצת יותר תפוסים הפעם, אבל למה שזה יטריד אותי בשלב כזה?

בערב כבר לא יכולתי לדרוך על רגל ימין. שריר התאומים נתפס ונמתח ושלח קרני כאב חדות לאורך כל השוק. שלושה שבועות לפני מרתון. יומיים מנוחה, שבשבילי הם המון, לא עזרו. הוולטרן הנאמן לא הועיל. סוכות בפתח, מה שאומר שאנשי מקצוע קשה למצוא. החרדה בשמיים, מצב הרוח ברצפה. בראש שלי-כבר ויתרתי על אמסטרדם.

למזלי-יש אנשי מקצוע שחשבו קצת אחרת. בהתייעצות עם שון, גיליתי את הטראומיל, והתחלתי לחמם, לקרר, לעסות. כשזה לא עזר, וגם הדיקור לא עזר, והזמן הלך ואזל, פניתי שוב לפיזיותרפיסטית שלי. תוך פחות מדקה היא קבעה שבסך הכל מתחתי את השריר, עיסתה, חישמלה ואף ציידה אותי בטייפינג דקורטיבי. החרדה פחתה, ועם העידוד המלא שלה לקראת המרתון, חזרתי להאמין שזה אפשרי.

בשבוע של הטיסה ההתרגשות החלה בבת אחת. כל הקיץ רצתי, הזעתי, נפלתי, קמתי, נפצעתי-והכל רק כדי להגיע לרגע הזה. מרתון אמסטרדם 2012.

אני מרתוניסטית?! לא אפשרי.

לאמסטרדם הגעתי ביום שישי, עם Team Mizuno Israel-קבוצה נפלאה של רצים, אנשים מדהימים (וחברים טובים). עוד לא מצמצנו וכבר הגענו למתחם האקספו להצטייד בחולצות ומספרי חזה. לראשונה ספגתי את האווירה של המרתון. האנשים, האולם, האצטדיון. הצטלמנו, קנינו, צחקנו. אפילו הזדמן לי לפגוש חבר ילדות מהקיבוץ, שהגיע גם הוא לרוץ את המרתון. כמובן, שפנים מוכרות תמיד מעלות את מפלס המצב-רוח.

בשבת בבוקר יצאתי לי לריצה קצרה, בשקט של הבוקר הקר, בסביבה היפהפייה של המלון. לרוץ לבד, כמו שאני רגילה, עזר לי לנקות את הראש ולהכין את עצמי ליום הגדול. בשלב הזה, בין אם כתוצאה מהאדרנלין או סתם כי זה עבר, אף אחת מהרגליים שלי לא כאבה. הנשימה הייתה בסדר. הכל היה בסדר.

ראשון, 21.10-סופסוף הגיע הרגע! מכל הימים באמסטרדם, כמובן שזה היה היום הקר ביותר, הגשום ביותר, עם הרוחות החזקות ביותר. פתאום המחשבה שהמעבר מהחום של הארץ לקור ה"נעים" של הולנד יהיה נפלא נראית שגויה לחלוטין. השרירים מתכווצים עוד בעלייה לאוטובוס מהמלון, שלא לדבר על צעד ריצה.

למתחם הגענו מוקדם, מה שאמר שחיכתה לנו המתנה לא קצרה. השלב הזה היה מייגע עבורי. רק רציתי שזה יתחיל. בערך שלושת רבעי שעה לפני הזינוק התחלתי בארגונים-הפקדת התיק, תוספים, ועמידה אינסופית בתור הארוך לשירותים. כשסופסוף סיימתי עם כל הלוגיסטיקה המציקה, והתחלתי לעשות את דרכי לתוך האצטדיון (בריצה קלה-וזה לצערי החימום היחידי שהספקתי לעשות), השעה הייתה כבר אחרי 9:15. פחות מרבע שעה לזינוק. אמא'לה!

אין מספיק מילים בשפה העברית, או בכל שפה אחרת, לתאר את התחושה והאווירה בכניסה לאצטדיון. מהכניסה החיצונית כבר אפשר היה לשמוע את התרועות והכריזות. דרך השער עם מלא רצים סביבי, דרך המסדרון… ובום! אני בתוך אצטדיון מלא אנשים, ביציעים ועל המסלול. הקהל מריע בקולי קולות וברקע מושמעת נעימת הפתיחה של "מרכבות האש" בפול ווליום. קשה לתפוס שרגעים כאלה קיימים, שהגעתי למקום בו אני מרגישה הכי אלופה בעולם, עוד לפני שהתחלתי לרוץ.

באזור הזינוק שלי (A, עם כל הרצים המהירים!!!) אני פוגשת בחברותיי לקבוצה, וההתרגשות מגיעה לנקודת שיא. בדיקה אחרונה של הנעליים, השעון, האייפוד…

9:30 בדיוק, נשמעת יריית הזינוק ובקריאות "בהצלחה" אחת לשנייה אנחנו יוצאות לדרך. את הריצה אני פותחת עם חברה לקבוצה, שעוד במטוס הגענו למסקנה שאנחנו רצות באותו הקצב והחלטנו לרוץ יחד כל עוד יתאפשר.

בניגוד למירוץ הקודם, הייתה לי פתיחה נהדרת. בתוך העיר הרוח עוד לא הייתה מורגשת, ורצנו בקצב אחיד וטוב, בלי קושי, בלי כאבים בכלל. הגוף התחמם לאט לאט והאווירה הייתה נהדרת. בק"מ ה-8 חיכו לנו חלק מהמלווים, עם דגל ישראל וחיוך ענק. העידוד העלה את מצב הרוח, והגברנו מעט את הקצב.

הבעיות החלו לצוץ אחרי 15 ק"מ. פתאום הרגשתי עייפות, והנשימה הקשתה. אחרי כמה קילומטרים נוספים נפרדו דרכנו, ואני האטתי את הקצב משמעותית. הגעתי לחלק הכי יפה בריצה-ומסתבר שהכי קשה. לאורך האמסטל, בשטח פתוח יחסית, בנוף מדהים, כשמצד ימין רוח פרצים חזקה וקפואה. כשעברתי את השער הכחול שסימן 21.1 ק"מ, נתקלתי בקיר. בעצם, קיר זו מילה עדינה מדיי. זה הרגיש יותר כמו חומת סין. הרגשתי שאני לא מסוגלת להרים רגל לצעד הבא, שאני רק רוצה לעצור ולהתחמם. אמרתי לעצמי שהנה-עוד שנייה זה עובר. ג'ל, מים, הליכה לשנייה או שתיים, וחזרה לריצה. בשלב הזה חזרה לה המתיחה ב-ITB, שזה הדבר האחרון שציפיתי שיקרה. וזה כאב.

המשכתי לרוץ, דרך הקיר האינסופי, כשבראש אני משננת את המנטרה שלי מהאימונים-"אני ארוץ מרתון כי אני יכולה". ברגעים שהאמנתי בזה-המצב השתפר. כשלא האמנתי-המצב הדרדר. כל קילומטר או שניים נאלצתי לעצור ולעסות את רגל שמאל, ואלוהים יודע מאיפה היה לי הכוח לחזור לרוץ כל פעם.

כשנכנסתי חזרה לאזור העיר המצב השתפר. המוני המעודדים בדרך ועל הגשרים חיממו את הלב, ובלב המחומם הזה ספרתי-עוד 10 ק"מ, עוד 7 ק"מ, עוד 6 ק"מ… וכשעברתי את הק"מ ה-37 ידעתי שאני מסיימת, גם אם כואב, וגם אם עד עכשיו לא הלך כמו שרציתי. 3 הק"מ האחרונים היו מהממים-דרך וונדלפארק, בנוף עוצר נשימה, אל הרחוב ההומה מעודדים, אל השער הכחול עליו סומן בענק-רק עוד אחד! כשראיתי את רחבת הכניסה לאצטדיון שכחתי את הכאב, את הקושי, והגברתי קצב. זהו, אני שם.

ואז הגיע הרגע שחיכיתי לו ארבע שעות וארבעים דקות, הרגע שהחזיק אותי על הרגליים כל הזמן הזה-200 המטרים האחרונים, בתוך האצטדיון האולימפי. היציעים עדיין מלאים, קו הסיום נראה לעין סופסוף. זה הזמן לספרינט. בשלב הזה קשה לנשום-אבל מהתרגשות. אפילו יש דמעות בעיניים. סיום של אלופים.

4:40:52-זה הזמן שלקח לי לסיים את המרתון הראשון שלי. עם שתי פציעות רדומות שהתעוררו בדרך, בלי חימום מספק, במזג אוויר קשה, רצתי 42.195 ק"מ ושרדתי. זה לא היה כמו שקיוויתי, אבל זה היה וזה מה שחשוב. מכאן נשאר לשים מדלייה על הצוואר, להתאחד עם החברות, ללכת למסאז' בחינם ולצאת לחגוג ולאכול (למרות שלא הייתי מסוגלת, וטרם חזר לי התיאבון מאז).

לפני שנה כתבתי לחברה ללימודים במחברת שבקיץ הבא אני רצה מרתון. אז זה כבר לא ממש קיץ (לפחות בהולנד), אבל זה כן מרתון. אמרו לי שזה ממכר, ושלא משנה כמה החוויה הראשונה תכאב, ארצה לחזור שוב. אמרו וצדקו.

זה הזמן לחזור לשגרה, ללימודים, לחיים-ולתכנן את המירוץ הבא!

אני-הילדה שלא רצה-אני מרתוניסטית.

הכל אפשרי.

"גם ריצת מרתון מתחילה בצעד קטן"

מאירועי הפרקים הקודמים…

יוני 2011-במשקל 90 ק"ג ועם 39% שומן בגוף, החלטתי לעשות מעשה שיטלטל את חיי, ולהתחיל לראשונה בדיאטה, או יותר נכון-בשינוי מהותי של אורח החיים. התכנון (שלי לפחות)-לרדת 10-20 ק"ג, לעשות קצת עיצוב וחיטוב באימונים האישיים ושיהיה לי יותר קל בשיעורי קיקבוקס… כל השאר ממני והלאה.

חודשיים אחר-כך התחלתי לרוץ. חצי שנה אחר-כך רצתי חצי מרתון בתל-אביב.

ספטמבר 2012-כמעט 25 ק"ג פחות, ואחוזי השומן צנחו להם. התזונה כבר כל-כך מובנת מאליה שזה מזמן כבר לא "דיאטה". הספורט כבר כל-כך חלק ממני שזה כבר מזמן לא סבל. בתור אחת ש"רק רצתה שיהיה לה קל בקיקבוקס", לא האמנתי שיגיע היום ואני ארוץ מסיבה שאינה ירידה במשקל. יש הפתעות בחיים, את זה כבר הבנתי.

"גם ריצת מרתון מתחילה בצעד קטן"

המשפט הכל-כך נכון הזה נכתב על-ידי חברה טובה כתגובה על סטטוס מתלונן בפייסבוק לאחר ריצת 12 ק"מ. כמה שהיא צדקה.

הצעד הקטן שלי נעשה בהיסוס, לא בטוח ולא נחוש, בניגוד לצעד שהוביל אותי לחצי מרתון תל-אביב. באפריל 2012, לאחר המרוץ, מצאתי את עצמי ב"היי" עצום, שבמהרה הפך לנפילה גדולה שהייתי צריכה לצפות- ולא צפיתי. חזרתי לאימוני הכוח הרגילים, עם הריצות והאינטרוולים, חזרתי לקיקבוקס אליו התגעגעתי כל-כך, אבל לא הצלחתי באמת ליהנות כמו בעבר. משהו היה לי חסר. לאן הולכים מכאן? לאן עולים מפסגה כל-כך גבוהה?

אין ספק-בשביל לעלות, צריך קודם לרדת.

כשנפגשתי עם שון לאחר חצי המרתון, ניתנה לי מיד תכנית אימונים חדשה, קלילה יחסית, עם ריצות קצרות ומתונות ואימוני כוח, כמובן. למעשה-לא באמת הייתה לי הפסקה, ואולי טוב שכך. "קחי את החג לנוח-בפעם הבאה אגלה לך מה היעד הבא שחשבתי עליו" אמר לי שון. הסקרנות הטריפה אותי, כמובן, אבל בכל זאת ניצלתי את הפסח למנוחה (בערך), למשפחה ולטיולים. ולאימונים. כל ריצה קטנה (6 ק"מ!) הייתה ארוכה כמרתון, ולא הצלחתי להפיק הנאה מאף אחת מהן. הגוף שלי החל לאותת בכוח למנוחה-החלו כאבים בברך שמאל, חדים ומפחידים. עד כה-הפציעות הכל-כך נפוצות בספורט היו זרות לי לחלוטין. בהתחלה, זה כאב רק מיד לאחר ריצה, אחר-כך כל הזמן. נחתי, בלית ברירה, לא ממש רצתי בערך שבועיים, כשהחרדה רק מחמירה את הכל, ותור לאורתופד כמובן שאין בנמצא בחודש הקרוב.

עם המטען הזה הגעתי לפגישה הבאה-ולאחר שסיפרתי לשון על הכאבים (מנטליים ופיזיים כאחד), שון סיפר לי על היעד הבא-אמסטרדם. ולא סתם אמסטרדם. מרתון אמסטרדם. עם פציעה, במצב בו אני לא מסוגלת להביא את עצמי לרוץ-זה הזמן לרוץ מרתון? אז זהו, שכן.

בשביל לעלות צריך קודם לרדת-והגיע הזמן לעלות.

אחרי העמדת פנים של התלבטות בענייני כסף ולימודים, נתתי את הסכמתי הכל-כך צפויה. 20/05/12-מתחילים. החודש הראשון נראה קצת כמו האימונים לחצי-עד 20 ק"מ, 4 ריצות בשבוע. הרגל כואבת, אבל לאחר ייעוץ עם אורתופד, שאישר את השערתו של שון (ITBS-דלקת ברצועה הנמתחת מהצד החיצוני של האגן לברך, ותנועות חוזרות ומונוטוניות כמו בזמן ריצה עשויות לגרום בה דלקת), ולאחר טיפול פיזיותרפי, הכאבים החלו לחלוף בהדרגה והחרדה נעלמה כלא הייתה. החודש חלף במהירות, ואיתו נגמרה שנת הלימודים והחלה החופשה המיוחלת, שתוקדש כולה לאימונים.

החודש הראשון הזה? לא דומה בכלל למה שבא אחר-כך…

 

פחמימות או לא להיות

אחרי חודש האימונים הראשון, ועם עליית עומס האימונים, הגיע הזמן, כמובן, לשינויים תזונתיים (בהדרגה. בערך.)

כשהתחלתי את תהליך הירידה במשקל חשבתי שיהיה לי קשה נורא עם קיצוץ הקלוריות ואובדן האוכל האהוב ולא בריא. טעיתי-היה לי קל למדיי.

כשדמיינתי לי כיצד נראה תפריטה של רצה למרחקים ארוכים ציפיתי שזה יהיה קל-לחם לבן, דבש, קורנפלקס ולא ברנפלקס, אורז לבן ולא אורז מלא… כל הדברים הבסיסיים והחביבים עליי ביותר. מה כבר יכול להיות רע? קשה? שוב טעיתי. לעבור מתפריט של כ-1800 קלוריות ביום לכמעט 3000 ואולי קצת יותר-לא קל על הבטן. בהתחלה אמנם כיף לאכול דברים שלא אכלתי מעל לשנה, אבל אחרי חודשיים פלוס-גם הדבש האהוב עושה בחילה (ייתכן שלא ארצה לראות, להריח או לטעום דבש יותר בחיים). מה שכן-מאוד עוזר למוטיבציה באימונים. זה אולי קצת בעייתי לכתוב עם המודעות הגבוהה להפרעות אכילה כיום (אל חשש-אני ממש לא שם), אבל דיי מפחיד לאכול כל-כך הרבה אחרי שירדתי, וסופסוף הגעתי למשקל החלומות שלי. אז העקשנות לרוץ רק גדלה.

בנוסף לכמות הפחמימות המהממת שהתחלתי לצרוך, הגיעו גם תוספי התזונה עליהם שמעתי רבות-מגנזיום, איתו כבר עשיתי היכרות בחצי המרתון, BCAA (לא כיף!) וטרמולוס (שורף שומנים-הרבה קפאין. כמו שאני אוהבת). אפילו השתייה משתנה-נסטי (לא דיאט) בארבע בבוקר. נפלא. יותר מים ממה ששתיתי במשך שנה… ומיץ סלק. אוי, מיץ סלק. מאוד מגעיל בהתחלה, ולאט לאט הופך לחברי הטוב ביותר. עושה טוב לנשמה, לבטן ולשרירים.

בסך הכל, הצלחתי להתרגל לתפריט החדש, ואפילו דיי מהר. בלי קשר לענייני קלוריות ומשקל, ועם כל הקשר לתחושות הבטן, נראה לי שלמרות כל ההנאה מהמותרות שבו, אני יותר מאשמח לחזור לתפריט הצנוע, הקל והמוכר.

עליות, מורדות וקיץ ישראלי אחד

חודש שני לאימונים. יוני. עדיין 4 ריצות בשבוע, עד 24 ק"מ.

חם. חם נורא. הלחות הורגת, אבל 24 ק"מ רצים רק בחוץ, בשטח הלא ידידותי והמכאיב. תנאי מזג האוויר לא מועילים בכלל למוטיבציה. לקום בשבת בארבע בבוקר, לסחוב תרמיל עם שקית שתייה 2 ליטר, לרוץ מעל שעתיים-גם ככה לא משימה פשוטה. חוזרים תפוסים, מסוחררים ומשופשפים בכל פינה אפשרית בגוף, גם אם קריר ונעים בחוץ. אז ב-30 מעלות ויותר? ומעל 60% לחות (עמק-חפר, מקום כה מדהים)? לא קל בכלל. לא תמיד כיף.

ואז זה קורה-הפציעה הרדומה מתעוררת שנית, והפעם-ללא רחמים. הכאבים חזקים יותר, ומגיעים אפילו לגב, ובמשך שבוע אימונים רצתי שתי ריצות-7 ק"מ של גרירת רגליים, 14 ק"מ של טעות חמורה אחת גדולה. כשיצאתי לריצת 24 הק"מ של שבת, עצרתי לאחר 2 ק"מ וחזרתי עם הזנב בין הרגליים הביתה. הנפילה, בה' הידיעה. לא יכולתי לנשום, כאב לי ובעיקר הרגשתי איך החרדה מהפציעה משתלטת. הפיזיותרפיסטית אמרה שבמידה וקורה דבר כזה-לא למהר לחזור אליה, אלא לעשות מתיחות, עיסויים ובעיקר לא להיכנס לפאניקה. החלק האחרון-בעייתי.

למזלי, אמא שלי היא מטפלת בביופידבק-שיטת טיפול פסיכולוגית לטיפול בהפרעות קשב וריכוז, לחץ וחרדה המסתמכת על נשימה ודופק. בשבת בערב, שבורה וכאובה, התיישבתי על כיסא הטיפולים שלה-וכשקמתי היה לי חיוך על הפנים, נחישות מחודשת והכאבים עברו. החלטנו ביחד שמעתה, ביום שישי בערב, אתחבר למחשב הביופידבק וננסה לשלוט בפחד מהריצה הארוכה, שגרם פעם אחר פעם לפציעה לחזור. כנראה.

להגיד שזה עזר זו לשון המעטה. זה לא שלא כאב לי בכלל, אבל מכאן זה הלך והשתפר, וכל שבוע התקרבתי יותר למרחקי היעד, עד שהגעתי למצב בו לא כואב לי כלום ואני רצה אימונים במלואם.

בחודש השלישי כבר רצתי מרחקים מלאים-עד 28 ק"מ, ובשבוע האחרון שלו התווספה ריצה חמישית וחדשה-הפוגות. הריצה האהובה עליי ביותר עד כה. החודשים הרביעי והחמישי התחילו בקפיצת מדרגה-עד 31 ק"מ (שלא בוצעו מעולם). רצתי לראשונה 30 ק"מ, וצלחתי אותם בלי בעיות. המשכתי לשבועות שלאחר מכן בדילוגים. זה לא שלא היו "נפילות" (5 ק"מ ירדו פה, 12 ק"מ ירדו שם), אבל התחושה הפיזית הייתה נפלאה. הדופק הממוצע שלי כמעט לגמרי הפסיק לעבור את ה-160 כמו בעבר, השרירים והנשימה מתאוששים הרבה יותר מהר, ולמרות הקושי העולה בריצות הארוכות שעוד לפניי-מצב הרוח בשמיים, גם כשלא הולך כל-כך טוב. לרגע אני מתאכזבת, ואז נזכרת-בעוד חודש אני באמסטרדם, רצה מרתון. גם אם עצרתי 6 ק"מ לפני הסוף.

לפניי-ריצת השיא-36 ק"מ (שאותה אצליח במלואה ויהי מה!), חגים, כך וכך ריצות נוספות, ארוכות וגם קצרות… וב-21/10/12, ריצה אחת ויחידה: 42.195 ק"מ.

כשלמדתי לפסיכומטרי, המדריך הורה לנו להתייחס למבחן עצמו כעוד סימולציה במסגרת הקורס. את הדברים האלה לקחתי לכל מיני תחומים אחרים בחיים, וגם כאן-יהיה כיף, וקל ומוצלח.

זה הרי רק עוד אימון ברשימה…

פרק 6 – בחצי הדרך

הפעם אצמצם במילים ואתן למספרים לדבר.

13 ס"מ – סך ההיקפים שצמצמתי.

4 ס"מ – סך ההיקף שהופחת בטבור ובטליה (איזור המותן). בששה מפגשים.

[—————————–]

תסמנו עם היד את הקטע למעלה ואחר תניחו את הקטע על הבטן במקביל לרצפה. זה מה
שהורדתי בששה מפגשים. ירדתי מידה.
אפילו הישבן והירכיים לא יכלו יותר להישאר אדישים ובשבועיים האחרונים "נתנו
עבודה".
הפחתתי באזורים אלו 3.5 ו-3 ס"מ בהתאמה.

ירדתי מידה.

***

כותבת אליכם עכשיו מרודוס.

במפגש הקודם שוחחנו על אכילה בחוץ. כאשר כל היום אנו נמצאים מחוץ לבית/ משרד
ונראה שהשליטה שלנו על מה שנאכל באותו היום פוחתת.

הפעם, לעומת החופשה באיטליה, אני מרגישה מאורגנת יותר.

יש עמי תפוח ותמרים בתיק כדי למנוע אכילה מופרזת בארוחת צהריים אחרי שעות
ארוכות ללא אוכל.

בניגוד לזמן באיטליה, אליה יצאתי בתחילת הסדנא, אני מחושבת יותר ומשתדלת לבחור
במזונות שישביעו יותר בנפח ויהיו יחסית דלים בקלוריות.

בהפסקות הקפה אנחנו מוותרים על הקינוח. העיקר זו השמש והשיחה יחד. הקינוח הוא
רק כדי שתהיה תעסוקה ליד בין משפט למשפט.

***

התובנות שלי הן שיש דברים שאנחנו לא יכולים לעשות לבד. כמו דיאטה. חשבתי שאני
יודעת המון (כמו המון נשים שזגזגו מכאן ולשם) והסתבר שיש מה ללמוד ולהפנים.
תובנה נוספת קשורה למימד הזמן. תהליכים קורים בקצב שלהם ואין "פתאום". כייף
להסתכל אחורה ולראות מה כבר נעשה, כמו שיש להסתכל וקדימה ולראות עוד מה נותר
לעשות.

הפעם זה נראה אפשרי ואפילו כייף.

פרק 5 –תיאום ציפיות

האכזבה–

אנחנו כבר כמעט בחצי.

אני מצטערת להיווכח שלא ירדתי 500 גרם בשבוע כמו שקראתי בברושורים שמציעים דיאטה מאוזנת והמלצות ל"איך לעשות את זה נכון". הבוקר יש בי צד שמרגיש  קצת מתוסכל. ההיקפים ירדו יפה וכך גם אחוזי השומן. הכי חשוב זה איך אני מרגישה עם עצמי וכל החרטא הזה.

אבל בואו נודה על האמת: אני אישה תחרותית והישגית ואני אוהבת לסמן "וי" מודגש על מטרות שאני מציבה לעצמי. אז למה זה לא קורה פה בדיוק ככה?

שלב השאלות–

בבוקר יש לרשותי שעה פלוס של נהיגה, זמן של מחשבות ותהיות. לק לבן זוהר מציפורניי ידיי ורגליי עטופות בסנדלים גבוהות בצבע ירוק זרחני. תלתליי בחודש האחרון יצאו ממחבואם והם קופצים לכל עבר. חדי-אבחנה ישימו לב לאנרגיה המתפרצת, לעיניים הבוהקות.

האם הראש שלי נמצא באמת בדיאטה?

איך, אני שואלת את עצמי, כבחורה פמיניסטית שמרגישה סה"כ טוב עם עצמה, כבחורה שעובדת על ה"סנטר" שלי, אני מוצאת את עצמי מול רשימות ומחשבות תכופות על אוכל ולא על מה שבא לי לאכול, רשימות ותחשיבים של מה אכלתי ומה מותר ומה צריך ומתי וקיזוזים תקציביים.

חשבונאות אני עושה לפרנסתי. אבל בחיים האישיים?

החרדה–

לפני כל שקילה באים חרדה גדולה ומתח, כי אני צריכה לרדת לפחות 500 גרם השבוע, זה אמור לרדת.
אבל דמ-איט, זה לא כל-כך קל.

זה לא כל-כך קל למרות שאני מקפידה על התפריט ופעילות גופנית ומחשבה חיובית.

אבל הגוף.

לו יש רצון משלו ואת הקצב שלו והוא לא מוכן שאלחץ עליו, חלילה. ואף להיפך – הוא מתחיל לשחק לי בהיעלבויות ומשחקי "דווקא". הוא מצר עצמו איפה שנח לו וכמו ילד קטן מחייך אליי בשובה ומבקש בסה"כ תשומת לב חיובית ושאוהב אותו.

שני הרגלים לשנות –

אנחנו לא מסוגלים להתמיד בלמעלה משני שינויים בבת-אחת לאורך זמן. לכן יש לבחור בקפידה על מה הדגש הפעם. במהלך כל מפגש כל אחת בוחנת עם עצמה מה תהיה המטרה לאותו שבוע. השיחות הן נוקבות וההיכרות המתגבשת מאפשרת לפתוח סודות שהסתרנו אף מעצמינו.

אז מה כן השתנה החודש? מה התגנב לו לאט-לאט עד שהפך לעובדה מוגמרת בלי שהבחנתי בו בכלל כאילו נכח מאז ומעולם?

ארוחת בוקר קטנה שעה אחרי השכמה.

לא לחכות לרעב קיצוני.

פחות לאכול בחוץ ויותר לתכנן מראש. בזכות זוגי יש לי כל בוקר קופסת אוכל ליום שלם מחוץ לבית עם כריך קטן, גזר, מלפפון, פרי, יוגורט-דל. והיום זו הייתי אני ששקדה על ההכנה.

אין יותר וופלות בהיסח הדעת בשעות הצהריים הקשות.

ללכת כל יום. גם אם רק חצי שעה.

יש לי לק לבן בציפורניים ונעליים ירוקות וחיוניות מתפרצת, פועל יוצא (כך אני מאמינה) של תפריט לא כבד שמעניק לי אנרגיה מאוזנת לאורך היום ומצב-רוח טוב.

הבטחות להיום–

אז אני עדיין פה, גם מבלי לרדת 500 גרם בשבוע. אני קונה גם את השינוי האיטי יותר של 300 גרם ומקבלת את העובדה שיהיו שבועות שבהם ארד פחות.

אני בדיאטה גם היום, וההוכחה למעלה – פריסת יום-הולדת שערכתי בעבודה. משהו קצת שונה מלהביא עוגה מ"ברדו". ארוחת בראנצ' מפנקת שכולה בריאות. פשטידת החצילים יצאה קלה ואוורירית – חצילים קלויים, יוגורט רזה וגביע קוטג' 3%. לחמניות מקמח שיפון ומלא ללא ביצים, ממולא בפטריות ועשבי תיבול שהוקפצו במחבת ללא שמן. סלט פירוט ויוגורט רזה וכמובן כריכונים ומבחר גבינות. היה יאמי.

אם יש גן עדן

כשאבא שלי שאל אותי בינואר אם אני רוצה (או יותר נכון יכולה) לנסוע לחופשה משפחתית בסוף הקיץ אמרתי לו שעד אז אלוהים גדול. כשנמצאים עמוק בעולם ההפקות קשה לתכנן חופשות. הכל מאד נזיל. בכל זאת שאלתי לאן נוסעים וידעתי שאם לא אקבע עובדה שאני יוצאת לחופש זה פשוט לא יקרה. למחרת כבר סגרנו טיסה לטוסקנה.

מעולם לא חיכיתי לחופשה משפחתית כמו בפעם הזו. התקופה שבין הנסיעה לאוסטריה (פרק 3) לנסיעה לטוסקנה היתה מתישה ובעיקר עמוסה רגשית. כשהתקרב מועד הטיסה קלטתי כמה שהעיתוי מושלם. בדיוק יום אחרי שסיימתי לעבוד.

אם לא ראיתם אז בטח שמעתם על נופיה המרהיבים של טוסקנה. במילים אחרות זה גן עדן לרוכבים. חודשיים לפני הנסיעה התחלתי לחקור את האזור והתעניינתי במסלולי רכיבה מגוונים. אני מאד אוהבת לתכנן טיולים. במיוחד במקומות שלא הייתי בהם אף פעם. במקביל ערכתי מסע שכנועים בקרב בני הבית בשאיפה לרכיבה משפחתית. בהתחלה הרעיון זכה להתלהבות אך בסופו של דבר למטוס עלו זוג אופניים אחד. מזל שהחבר'ה אוהבים לישון עד מאוחר…

לפני הנסיעה נפגשתי עם שון להכנת תפריט לחופשה. אני מודה שהפעם כבר לא חששתי משינויים. הרגשתי שקיבלתי מספיק כלים בכדי לשמור על המשקל מבלי לוותר על אחד מתענוגות החיים "אוכל". בבניית התפריט לקחנו בחשבון את ההוצאה הקלורית היומית והארוחות נקבעו בהתאם לסדר היום. איטליה זה ממש לא המקום להתנזר בו מאוכל טעים ואין כמו פסטה (ללא גלוטן) כמילוי מאגרים לרכיבת בוקר.

יום הטיסה היה ארוך ומייגע. כל מה שהספקנו זה לנסוע לחווה שנמצאת כ 15 ק"מ מפירנצה ולעשות קניות בסופר. למחרת היה יום שבת. הנחתי שהכבישים יהיו פנויים ומתאימים ל"רכיבת היכרות" באזור. יצאתי לרכיבה עם אור ראשון ולא ראיתי אפילו רוכב אחד. סובבתי רגליים בכיף וניסיתי ללמוד את השלטים. כעבור שעה הבחנתי בדבוקה די גדולה שככל הכנראה רק התחילה חימום באותו הזמן. מיד הבנתי שטוסקנה זה לא ישראל. לא חייבים לצאת כל כך מוקדם לרכיבה של 4 שעות. לאט לאט ראיתי יותר ויותר רוכבים. ידעתי שהגעתי למקום הנכון. עכשיו כל מה שצריך זה לסמן יעד במפה ופשוט לרכוב אליו.

אחה"צ החלטתי לצאת לסיור מקדים עם הרכב ולהכיר את השטח דווקא מהצד השני. התייעצתי עם בעלי החווה לגבי המסלול שתכננתי וקיבלתי אישורם מבחינה בטיחותית. אבא שלי היה קצת מודאג מהעניין למרות שהיה עד לתרבות רכיבה שאפשר רק לחלום עליה בארצנו.

ביום השלישי לתוך החופשה התחיל הכיף האמיתי. קמתי ב 5:00 בבוקר (מוקדם כי בכל זאת באנו לטייל ולא רק להתאמן) ומצאתי את אבא שלי שותה קפה בזמן שמעלה תמונות לפייסבוק. חשבתי שנכנסה בו מוטיבציה לרוץ אך מסתבר שהוא מינה את עצמו לרכב ליווי. יותר טוב מזה נשתגע. העמסתי 2 בקבוקים לרכב ויצאנו.

בטוסקנה כמעט כל המקומות היפים נמצאים בגובה. לא משנה באיזה יעד תבחר הדרך תמיד תהיה במגמת עליה. כיף לא נורמלי. בתחילת כל עליה יש שלט של המרחק והשיפוע אבל איכשהו אתה אף פעם לא יודע מה באמת מצפה לך. זרמתי. מידי פעם גם שיניתי את המסלול בספונטניות. מספיק להבין מילה אחת כדי לדעת איך לחזור. לא מסובך.

עוד יום, עוד רכיבה, עוד טיפוס וכך סגרתי שבוע מכובד שלפי הגרמין עמד על 350 ק"מ וממוצע של 1200 מטר טיפוס מצטבר ליום. אף פעם לא רכבתי נפח כזה לבד אבל משהו במקום הקסום הזה לא נותן לך אופציה אחרת. חזרתי לארץ בשישי בערב ואחרי שיחה קצרה עם ליאור קיבלתי אישור לרכיבה נוספת אך הפעם עם הקבוצה. האמת שאחרי שבוע רכיבה לבד קצת התגעגעתי לרכיבה ביחד.

ההחלטה לקחת את האופניים היתה טובה ולא רק בהיבט של האימונים. אמנם חופשה באיטליה וירידה במשקל לא עולים בקנה אחד אבל המספרים הראו ירידה של 18 ק"ג, 19.2% שומן, 27 ס"מ בהיקף המותן ו16 ס"מ בהיקף האגן.

אין ספק שזו היתה אחת החופשות אם לא "ה" (!) ויותר מזה אחלה הכנה למחנה הרכיבה. על כך בפוסט הבא…

פרק 4 – איפה זה פוגש אותך

בוקר יום שני, ובמשרד ממתין אדם שלא ראה אותי בערך חודש וחצי. הוא מסתכל אליי ומחמיא – "בואנה, את נראית טוב!". אז קודם כל, אני תמיד נראית טוב… אבל איזה כייף להתחיל כך את הבוקר. תוספת זוהרת לתוצאות השקילה והמדדים מאתמול שאותתו לי שהקונספט כבר מתחיל לעבוד.

****

השבוע ירדתי עוד 900 גרם ובחישוב כולל מתחילת הסדנא צמצמתי את היקפיי ב-11.5 ס"מ. הזרועות נדמות כדקות יותר והבטן כמעט נעלמה. לצערי הישבן והירכיים תמיד היו סוררים, שם צמצמתי רק ב-3.5 ס"מ.

אבל כל מטר מתחיל בס"מ אחד.

****

אוכל הוא רק אוכל הוא רק אוכל?

המפגש החמישי, בהנחייתה התומכת של הדר, יוצא מהורהר. אוכל מאז ומעולם כינס בתוכו הרבה יותר מסך קלוריות, כמות שומנים וחלבונים. אוכל הוא משפחה, הוא חברים. אוכל הוא נחמה כשמרגישים בדידות, או בעתות לחץ בעבודה. אוכל יכול להוות בריחה כדי לא להתחיל פרוייקט. אכילה יכולה להיות המקום בו אנו פורקים זעם, כעס, תחליף לאהבה או לסיפוק אישי.

מצד אחד, הוא לעולם לא מבקר אותנו, ומצד שני אנחנו אחר-כך יכולים להרגיש רע לגביו או כתוצאה ממנו, כשאנחנו לא אוכלים את מה שאנחנו באמת זקוקים לו אלא מתפתים לתחושות הרגע, והעובדה היא שהיום אוכל הוא דבר כל-כך זמין (לרובינו). אם בא לי סטייק אין צורך ללכת לשחוט את הפרה.

אוכל תמיד יהיה שם בשבילנו – מלוח או מתוק, לובש צורת קרואסון שקדים שמרגיע, ולו לרגע, את בלוטות הטעם והאכזבה, או תבשיל ביתי עם תפוחי-אדמה ברוטב שמזכיר ניחוחות של שייכות.

יש את בני-המזל שאוכלים כדי לשרוד ויש את אלו שהמלחמה המתישה איתו לאורך השנים הביאה ליחסי אהבה-שנאה בלתי אפשריים. אנו נמנעים ממנו ומחפשים את קרבתו בעת ובעונה אחת.

הרגע שאחרי הביס המיותר

פסח ולאחריו עצמאות היו "חצי-דיאטה" וזמן "לעכל" את ההחלטה שהתקבלה לפני כחודש ועכשיו יש את התיקוף האמיתי. כל אחת עם עצמה בוחנת את אותם יחסים מורכבים שיש לה עם פרוסת הלחם או העוגה או קוביית הטוסט המזיל גבינה צהובה נוטפת שומן מותכת שמרגיעה בדיוק את המקום הנכון בזמן האחרון.

ומה אחר-כך?

מה קורה אחרי אותם ביסים מיותרים? התעורר בי המצפון? רגשות האשם? הרגשתי רע עם עצמי? הרגשתי חסרת משמעת שאינה עומדת בפיתויים? האם הרגשתי מכוערת ושמנה?

מה יעזור לי בפעם הבאה להתגבר על המכשול?

כי יש פה לפעמים מעין מעגל קסמים בלתי נגמר – אם לא אנשנש "אטחן" לעצמי את המח על הדבר הזה שממתין לי במגירה ואני נמנעת ממנו. אם אחליט שלעזאזל העולם ואני לא מתכוונת לעמוד בפיתויים – אזי אצטער אחר-כך.

איך בכל זאת אני מנצחת ובנוסף משאירה לעצמי את היכולת להתמיד במטרה שהצבתי לעצמי? גם אחרי שהושגה.

משבוע-לשבוע, כשאת מתנדנדת פעם למעלה ופעם למטה, את לומדת איך זה מרגיש כשהצג מראה עליה ואיזו תחושה מתקבלת כשאת מצליחה. את כבר מפעילה פחות התנגדות ובעצם את בדיאטה "הלכה למעשה". סוף ביס במחשבה תחילה; מדיניות הקיצוצים תקפה לא רק לתקציב המדינה.

יחד עם סבלנות אין-קץ של הדר, השאלות הנכונות המקדמות – כל אחת מאתנו צוללת פנימה לחוויה האישית שלה.

ובכל זאת – מה השתנה?

ובכן, השבוע זימן לי אתגרים לא קטנים כמו יומיים עבודה מהבית. יש מקרר זמין ויש שוקולדים שהבאנו מאיטליה ויש גבינות משובחות ויש אף-אחד איתי בבית. מצאתי את עצמי ליד המקרר כל חצי שעה בערך. פותחת וסוגרת. מחפשת. משהו שיוציא אותי מזה. ביס שיהיה מספיק טעים ו"ואוו" שאולי יצליח להעיף ממני את הדוח שאני עובדת עליו, או פשוט יכין אותו בעצמו. לא חיפשתי אוכל על-מנת למלא רעב. חיפשתי משהו טעים ספציפי, אבל כזה שלא יכולתי להגדיר, שיסתום משהו. הפעם, שמתי לב וזיהיתי  את הרגע.

וכך בכל פעם סגרתי את המקרר ואת דלת הארון בלי דבר בידי. לקחתי הפסקה מטודית ומוגדרת שבה אני לא כועסת על עצמי ולא מרגישה עצלנית. יצאתי לגינה עם כוס קפה ועיתון. אחר-כך פינקתי את עצמי בארוחת צהריים קצת יותר גדולה מבדרך-כלל – אבל הכל קוזז עם ארוחת הערב בה הסתפקתי בסלט בלבד.

לא "אכלתי את עצמי" בייסורי מצפון ולא נתתי לחריגה להרוס לי את כל היום או כל השבוע. שבסופו של דבר הורדתי 900 גרם השבוע. גם השבוע.

אז איפה זה פוגש אותך?

זאת השאלה שהדהדה בחלל חדר הסדנא אתמול, ולכל אחת מאיתנו היתה תשובה אחרת לגמרי. ולמרות ההישגים המרשימים של השבועיים האחרונים – מצאתי את עצמי ברגע מהורהר שמסתכל על תפוח ובמצמוץ ומחשבה מחזירה אותו למה שהוא – רק תפוח.

ואי-אפשר בלי.

כמיטב המסורת, הדר גם הפעם פינקה במטעמים, שלא ייאמן כמה הם דיאטטיים. הפעם היו אלו דפי אורז מגולגלים כאגרול, עם ירקות, עוף ורטבים לבחירה של צ'ילי ומיוקל. גם יפה, גם משביע, גם 10 קלוריות בלבד לדף אורז (70 קלוריות בערך עם עוף ורוטב) וגם כ"כ פשוט להכנה.

אז אפילו אם לא בא לכם לרדת במשקל – בואו להדר רק כדי להתענג על הכיבוד הנפלא…

הטיפים –

–       הנעליים של "קרוקס" עושות חשק לרקוד מרוב הקלילות שלהן – וזה כבר 300 גרם פחות בשבוע.

–       אמרי לעצמך כל יום בבוקר כמה את יפה. ככה. כמו שאת. מוריד את התיאבון ב-30%.

פרק 3: שלא יעלה לך לראש

השבוע שחלף היה רווי בסטרס. אחרי העלייה המביכה שבוע שעבר, הייתי חייבת להוכיח לעצמי שהכל זה לא באמת והמטרה השבוע הייתה לחפות על מה שלא הושג שבוע שעבר, פלוס ירידה נוספת.

כמובן שסיפרתי לעצמי סיפורים.

זה נוזלים.

זה כי לא הייתי מספיק בנוחיות בימים האחרונים.

זה בגלל השעה.

זה הג'ינס.

העיקר – זו לא אני.

זה חילוף החומרים הדפוק שלי.

יש לי פשוט עצמות כבדות, נו מה.

אבל הירידה של השבוע הוכיחה לי, שוב, שהכל עניין של להיות בתוך התהליך. אם את בפנים, אם את מקפידה, אם את כותבת את מה שאכלת, אם את דואגת לקזז במקרים של חריגה – אז הכל הולך פיקס. והשבוע רשמתי ירידה של 700 גרם משקל ועוד 2 אחוזי שומן שאמרו ביי-ביי יפה והתנדפו לארץ-לא-נודע.

פינקתי את עצמי בג'ינס חדש. אלא מה.

אני משמרת את תחושת ההישג –  וגם היום –  יום אחרי, אני לא "מתברברת" ומוותרת על כוס מיץ הגזר בארוחת הצהריים אחרי שגיליתי שזה שווה ערך לכל ארוחת הערב שלי. במשרד ממתין לי תפוח יפה לשעות בין-ערביים. גם היום, מנהלת רישום של כל בליסה, מקרית או לא, בתפריט או בשעמום.

היעד הקרוב הבא הוא החופשה ברודוס בעוד חודש, עד אז..

**

אבל עזבו אתכם מכל אלו, הפעם רציתי להשוויץ באיזה כייף לנו. הדר, אחת הנשים המקשיבות, המכילות והמפנקות שאני מכירה –  כזו שבאה באמת עם כל הלב לפגישה, ולא רק כדי לשקול, למדוד ולסמן –  מפתיעה אותנו כל שבוע בשולחן ערוך דיאטטי ויצירתי, להוכיח שאפשר גם אחרת ועדיין יהיה טעים. את ארוחת הערב שלי בימי ראשון אני שומרת להפתעות של הדר.

 

השבוע – לכבוד יום-העצמאות – הכינה בשבילנו ביצים ממולאות בבטטה (שמחליף את החלמון), עם ירק מעל ומטבל טחינה עם כורכום (אליפות!), ירקות צבעוניים חתוכים, סלט ירקות עם סינטה מעושנת ולחם קל.

**

זהו, אז רגע לפני ה-BBQ  אני מזכירה לכם ש"אנטריקוט" מכיל ים שומן אבל יש חלקים אחרים מומלצים. אל תגזימו עם הסלטים (בין 50-100 קל' לכף) וותרו על הפיתה. עדיף לבזבז ביס בחיים מאשר כרס יוצאת החוצה.

טיפים –

1. יגעת ומצאת – תאמיני.
2. יש מבצע בלי-קופר – 2 ג'ינסים ב-500 ₪. אפשר לקנות אחד במידה הנוכחית ואחד במידה העתידית….

התחנה הבאה-21.1

30.03.2012-מרתון ג'ילט תל-אביב. סופסוף הגיע היום, אחרי שבוע שהרגיש כמו נצח, העמסת פחמימות, מסיבת פסטה חביבה והתרגשות אחת גדולה.

5:00-אני מתעוררת כמו קפיץ, למרות שרק לפני בערך שעתיים הצלחתי סופסוף להירדם (וגם המעבר לשעון קיץ לא הועיל במיוחד). ארוחת בוקר הכוללת לחמנייה לבנה עם דבש-תענוג בפני עצמו. לובשת את החולצה הכתומה של המרתון, מהדקת טוב טוב את מספר החזה עם סיכות ביטחון. נעליים, שעון דופק ויאללה לדרך. 1.5 ק"מ מפרידים בין המלון בו ישנתי לבין אזור הזינוק. אני הולכת את המרחק ברוגע, ואת דרכי (הקפואה) מלווים רצים נוספים, רוכבי אופניי יד ורולרבליידס. בחוץ אמנם קר, אבל בפנים חם-רותח ממתח והתרגשות. בכניסה למתחם האירוע ההתרגשות עולה, ואיתה גם הדופק. אני כאן. זה קורה.

7:00-אחרי שהפקדתי את חפציי, הגיע הזמן לחימום. תוך כדי הריצה הקלילה אני פוגשת פנים מוכרות-אותה חברה לחדר הכושר שעודדה אותי להתחיל להתאמן לפני 9 חודשים. כתוצאה מכך, סף המתח יורד מעט-אבל הוא עוד שם…

7:15-שירותים, ג'ל, מים… כניסה לשער הזינוק. המוני אנשים סביבי. פרפרים בבטן.

7:30-צופר האוויר משמיע קריאתו. חצי המרתון יוצא לדרך. כחמש דקות לאחר מכן גם אני עוברת את שער הזינוק, מפעילה שעון דופק ו-iPod, ועם חיוך ענק מלא ביטחון, ו-6,000 איש מסביבי, אני יוצאת לדרך, במרוץ הראשון בחיי.

במהלך ה-1.5 ק"מ הראשונים אני רצה בביטחון, במהירות הממוצעת שלי, עוקבת באדיקות אחרי הפייסר שמסמן 2:10. קצת כואבים השרירים-אבל זה רגיל אצלי בתחילת הריצה. לאחר כמה שניות מתחיל לצוץ לו כאב בצד ימין-בשרירי הבטן והמותניים. אני מנסה להסדיר נשימה, אבל הכאב רק הולך ומתחזק עד שמאלץ אותי לרדת לקצב הליכה. הפאניקה משתלטת. בנקודה הזאת, לא חשבתי שאגיע לתחנה הבאה-לק"מ ה-21. בכל זאת ניסיתי לרוץ שוב, וכשראיתי שהכאב נסבל קצת יותר, המשכתי לרוץ, לאט מאוד. אחרי 5 ק"מ בערך, ותחנת שתייה אחת, הכאב חלף בבת אחת. האדרנלין נכנס לפעולה. בק"מ ה-7, ליד המלון, עמדו וחיכו אמא שלי ואחי הקטן. לראות אותם היה בדיוק הדחיפה בעלייה שהייתי צריכה. מאותו הרגע נכנסתי למצב "טורבו". התחלתי ליהנות מהריצה. מזג האוויר היה אידיאלי-לא קפוא, לא חם. בלי רוח חזקה. בלי שמש קופחת.

המראה של נחל האנשים הכתום היה מרהיב, ועוד יותר המחשבה שאני חלק מזה. חיוכי המעודדים בצידי הדרך האירו את האווירה עוד יותר. הרגליים לא כאבו, הנשימה לא הקשתה. פשוט ריצה מושלמת, ועד מהרה סגרתי את הפער וכבר שכחתי שהיה קשה בהתחלה.

9:40- אני מגיעה לישורת האחרונה, שם מחכים אמא שלי, אחי הקטן ואבא שלי (והמצלמה!), גאים, מעודדים ונרגשים. אחרי נפנוף ענק למצלמה, אני מחליטה לתת את כל מה שיש לי, ויוצאת בספרינט לנקודת הסיום.

9:44-אחרי שעתיים, שש דקות ו-11 שניות, אני עוברת את קו הסיום ומשלימה את חצי המרתון הראשון בחיי.

ההרגשה ממכרת. הסיפוק עצום. התוצאה-שבירת שיא אישי בחצי שעה-בלתי נתפסת. עשיתי את זה, הייתי שם ונהניתי מכל רגע (כן, גם מהרגעים הכואבים). כשאני חושבת על זה, אני עדיין לא מאמינה שעשיתי את זה. איפה הייתי לפני חצי שנה, ואיפה אני היום, עם מדליה על הצוואר, 21 ק"מ מאחוריי. להגיד על החוויה שהיא מדהימה זה שקר וכזב. זה הרבה יותר מזה, אבל אין מילים לתאר.

עכשיו נותר להחליט מה הלאה-מה שבטוח, זה היה מרוץ ראשון-וממש לא אחרון.